הדימום גורם לי להרגיש הרבה יותר טוב. כאילו ירדה ממני המפלצת ששקלה שבע טון. קמתי רעננה וחמודה, החלפתי פד, וחזרתי לישון. הילדים לא בבית. ורק הכלב קופץ ומשתולל בלי הפסקה. ישנתי בלי שעון מעורר. ישנתי וישנתי. חלמתי חלום מוזר על איזה איש, הייתי אצלו בבית והוא אמר שהוא יזמין עוד חבר בשבילי ושאולי החבר הזה זקן מדי בשבילי. הסתובבתי בבית הענק בלי תחתונים ופתאום נזכרתי בשטפי הדם על התחת ודאגתי על מה האיש הזה יחשוב. בשיטוטי איכשהו מצאתי את עצמי בבנין בית ספר שאני כל הזמן חולמת עליו. מדרגות. כיתות. מצאתי את עצמי בחוץ. עם המשרתת של האיש שאמרה לי את השם שלו והחלטתי ביני לבין עצמי לעשות עליו חיפוש בגוגל. זכרתי את השם שלו כל החלום. אבל כשהתעוררתי - כלום. חזרנו הביתה אני והאיש אחרי שהוא נתן לי לנהוג ברכב היקר שלו. וכשביקשתי ממנו שיכוון אותי, הוא שתק. מצאתי את הדרך לבד. שאלתי אותו למה הוא מסתיר ממני את מי שהוא. לא בטוחה מה הוא ענה. נכנסו אליו הביתה. האיש האחר כבר היה שם. היה איזה רגע אינטימי של קרבה והבנה ובוּם התעוררתי לשמש זורחת לי על הפרצוּף. איזה חלום מפגר. התעוררתי להבטחות שהבטחתי לעצמי כשהייתי בסערת הורמונים. פחות נחושה לגרום לדברים האלה לקרות. נראה. בזמן האחרון אני מצליחה לישון יותר. זה משמח אותי. מאוד.
אני איכשהו עושה את דרכי בערפל הזה. קשוח לי. אבל ההזרעות של אבוש מרגיעות אותי. העור שלו מרגיע אותי. הפה שלו בפה שלי מרגיע אותי.
זה נורמלי שאני כל הזמן רוצה שהוא יגמור בתוכי? בכל מקרה. איבוד התקווה עולה בקו מקביל לתסריטי הסוף הטוב. ומכיוון שאני לא מאמינה בסופים טובים. בטח לא בשבילי. אתנחם. בסוף. רק בסוף. שאמור להיות משהו משהו. מתי שהוא יבוא. אמן.
