הכי גדול שלי מאז ומתמיד היה להיות נורמלית. כמו כולם. כי הפער בין מה ואיך שאני לעולם עצום עד כדי גיחוך ולרוב גורם לי ולמי שבאינטראקציה איתי להרבה אי נוחות (בלשון המעטה). עכשיו. עם הזמן ועם הגיל למדתי את התרגיל. עד לרמה מסוימת. אני טובה בחיקוי של הסביבה. מספיק בשביל להטמע בה. אבל לא מספיק בשביל להיות בה לאורך זמן. כי או שנגמר לי הרצון להיות מה שאני לא, או שאני מתעייפת או שהזיוף נהיה יותר מדי נוח - ואני כאמור - אף פעם לא למדתי איך לזייף עד הסוף.
לפני כמה שנים הלכתי לאבחון. נראה לי שזה היה הדבר הכי קשוח שאי פעם עשיתי. שנה של טריגר אחד מתמשך שבו נברתי בכל מה שאי פעם רציתי לשכוח. ואז. שניה לפני האבחון עצמו - נסוגתי. לתוך עצמי. ובעיקר מעצמי וסרבתי לקבל את הדו״ח עם האבחנה. הפסיכולוגית לא הבינה. באתי. שילמתי לה. היא עשתה עבודה. כתבה דו״ח ואז אמרתי לה - לא. תודה. תשמרי אותו לעצמך. מאז, שכחתי מזה. לגמרי. יותר נכון - הדחקתי. כמו שרק אני יודעת. עכשיו בחפירה הנוכחית בתיאוריית ההתקשרות, אני מוצאת את עצמי ביוטיוב מקשיבה לכל מיני הרצאות בלה בלה בלה והסרטון הזה צף לו. ככה משום מקום. או שמא? בכל אופן. טורגרתי כראוי. שוב. ונזכרתי שהמטפלת אמרה שהיא שומרת את התיק שלי עד חמש שנים ושאם אי פעם ארצה לקבל את הדו״ח שלה בצורה מסודרת (כי כאמור מעולם לא קיבלתי אותו) - שאפנה אליה עד חמש שנים. היא בכלל חיה? ומה אם היא מתה?
והאם זה לא יהיה מוזר ממש לכתוב לה מייל עכשיו שאני כן רוצה את הדו״ח?
האם אני רוצה את הדו״ח? או שהיא מתה?
תהיות או לא להיות.