כשהייתי בת 17 טיפשה ויפה היה לי חבר בן 24 סטודנט באוניברסיטה וחייל במילואים. כמובן שהרגשתי קטנה וטפשה מולו. בכל זאת. הייתי תלמידת תיכון תמימה. מפה לשם. הערצתי אותו. במשך שנתיים ישנו אחד על השני על מיטת יחיד. זה היה רומנטי וחמוד. ממש. זיכרון חמוד. מפה לשם, לקראת סוף יחסינו (אחרי שנתיים) היה נראה שלא אכפת לו ממש אם נשאר ביחד או לא. אני לעומתו תכננתי את מותי אם אי פעם נפרד. אחרי פיצוץ גדול ביננו, מתוך כעס מטורף הוא אמר לי שזהו. זה נגמר. בעוד הוא גורר אותי על רחבת הריקודים ומעיף אותי לרכב וכל הדרך הביתה אני בוכה ומתחננת והוא רק אומר שזהו. נגמר לו. ושהוא לא מוכן יותר להיות עם סוררת שכמותי (הייתי ממש תמימה אז). זרק אותי בבית של ההורים שלי. ונסע. אז זה באמת היה הכי קיצוני שלנו. פחות משנה מה עשיתי בתגובה בשביל להוריד אותי על הברכיים. לחזור ולאסוף אותי. בואו נגיד שזה כלל את הפסיכיאטר המחוזי. מזל שהייתי כבר בת 18 ולא הייתי חייבת לערב את ההורים שלי. באותו הערב נסענו אליו הביתה והלכנו לישון.
כל ההקדמה הזאת, בשביל לומר. שאני הייתי תלויה בו כמו אוויר לנשימה ופחדתי לאבד אותו. והוא מצידו, החזיק אותי קצר. אבל ממש. שיחק אותה אדיש. אליי. למערכת היחסים שלנו. וגרם לי להרגיש כאילו זה לא משנה אם אני שם או לא. מאצ׳ו. יום אחד, אני בחדר שלי בבית של ההורים ומר אדישות הגיע והתחלנו לריב על משהו. למזלי כנראה בייצתי אחרת אני לא יכולה להסביר את האומץ שתפס אותי פתאום ואמרתי לו - סבבה. אתה רוצה להפרד? בוא נפרד. הוא הסתכל עלי ואמר - כן? אם אני עוזב עכשיו אני לא חוזר. אמרתי לו - אוקי. והוא הסתער מהחדר שלי. לא זוכרת מה בדיוק עבר עלי אז. אבל זה לא היה טוב. או פשוט. זה גיל רגיש כזה. שהכל בו נורא דרמטי. וסוף העולם. הפחד התחלף בהקלה ואיכשהו עם כל הקושי שבפרידה החלטתי שזה דבר טוב עבורי. וחשבתי לעצמי, הרי לא באמת אכפת לו ממני. או ממערכת היחסים שלנו. וכיאה למוח של מתבגרת מפגרת חשבתי שעכשיו הוא פשוט ימשיך בחיים שלו והכל יהיה מצויין בשבילו ואצלו. או. התמימות.
אחרי כמה ימים של פרידה, הוא התקשר אלי בדמעות וביקש שאבוא אליו. באתי אליו הביתה. הוא שיכור - על הברכיים, מחבק אותי ומתחנן שאקח אותו בחזרה. שאני לא יכולה לעזוב אותו. אחרי שאמרתי לו יפה שזה נגמר ביננו. הוא הפך מעצוב לכועס והתחיל לאיים שהוא יהרוג אותי אם לא אחזור אליו.
כנראה שאולי כן היה לו איכפת וכואב. מסתבר שממש שברתי לו את הלב כי הוא בטוח לא ציפה שזה אי פעם יבוא ממני. התלותית והמאוהבת. עד היום הוא לא מוכן לדבר איתי. לא הכל היה רע כמובן. היינו צעירים ומאוהבים והיה לנו סקס מדהים ואהבה כמו שרק בגיל כזה אפשר לחוות.
אני כבר בת 40. ועדיין חושבת שאני שום כלום בחייהם של אנשים. ראה ערך - אבוש. תכלס, מהר מאוד הוא ימצא לעצמו איזה כוס חמוד למלא. ורק אני אשאר שבורת לב. אני שונאת שאני אוהבת אותו. בגלל שהיחסים ביננו שוּליים מלשון שוליים (marginal) זה עוד יותר קשה ומבלבל. ולעזאזל זה לא לבעלי לב חלש. שמונה שנים של חוסר וודאות מוחלט. כן. לא. הוא נעלם. אני נעלמת. כמה פעם ״קברתי״ אותו. חסמתי. רק בשביל לחזור שוב. ושוב. ושוב.
הסוף - בלתי נמנע. בהכל. בטח כשמשהו לא ברור ורעוע ביום טוב ובלתי אפשרי ביום רע.
בקיצור. בזבזתי מלא. אבל מלא כסף ועכשיו בא לי סטייק 🥩
זהו.