מזה שבועיים. מהשני לפברואר. מי שמכיר אותי יודע שזה הישג אולימפי בשביל בכיינית כרונית שכמותי. אפילו הייתה לי תיאוריה, שכל הבכי בא לי בגלל שהעיניים שלי יבשות. אז קצת (הרבה) סיכה.
לא ניכנס לסיבה שבגינה אני כבר לא בוכה.
או לסיבה שבגינה העיניים שלי כבר אינן יבשות.
בטעות נכנסתי לבית של ההורים ואבא בדיוק ישב מול המחשב וצפה בסרטונים ישנים ושאל אם בא לי להצטרף. מה אני חשדניסט? ישבתי על הכסא שאמא גררה מהמטבח. קודם הוא הראה לי את החתונה שלי. מפלים.
הייתי ממש ילדונת. בת 25 בחודש שישי עם תינוקי בבטן. ראיתי את הצעת הנישואין בבית הישן. המדרגות. עלי כותרת פזורים מדלת הכניסה לבית, במדרגות שמובילות לקומה השניה. ולמעלה, הוא חיכה לי עם זר ורדים וטבעת אירוסין יקרה מדי שכללה יהלום בגודל הראש שלי שהיה שייך לסבתא שלו. יהלומים ישנים - ממש יפים. היינו חמודים. איך הגענו למה שאנחנו היום? מתישהו גם איבדתי את הטבעת שלי.
ואז. הוא שם את יום ההולדת ה 80 של סבתא. אני הייתי בת 14. לאבא שלי היה שיער חום על הראש. אחותי הקטנה הייתה בת 4. וחצי מהאנשים בסרטון - מתים. העולם הזה מסוייט. או כמו שלאונרדו דה-ווינצ׳י אמר, יום טוב ומלא מביא איתו שינה מבורכת. וחיים טובים ומלאים מביאים איתם מוות מבורך.
מישהו יכול לעצור את הדמעות? פאק.
מסתבר שלא שכחתי איך לבכות. זה מרגיש טוב.
הלכתי לשתות ציר מרק.
😭