יום אחד נכנסתי לקפה ורק אחרי שקיבלתי את הקפה שמתי לב שאין איפה לשבת. אז עשיתי מה שמצופה מכל בת אנוש במצב הנתון, ושאלתי איזה איש אם אפשר לחלוק איתו את השולחן. כמובן שהתפתחה ביננו שיחה. והסתבר שהוא כוֹמר. לא כזה כמו שאתם מדמיינים. יותר בכיוון של כוֹמר, איש אלוהים, נשוי עם הרבה ילדים. היה נדמה לי שהוא מפלרטט איתי. ויש מצב שאני טועה. בכל מקרה. דיברנו על אלוהים. על ישו. ועל היהדות. הוא הזמין אותי לבוא לכנסיה שלו יום אחד. לשמוע אותו מדבר. אמרתי אולי. וכמו הדינוזאורים שאנחנו - הוספנו אחד את השניה בפייסבוק. זה היה לפני קוביד. כמה שנים אחרי שנפגשנו, אני רואה בפיסבוק שהוא אובחן ב ALS.
והוא כבר במצב שהוא לא יכול לנשום בכוחות עצמו. אני לא יודעת למה אבל משהו באיש הזה, שפגשתי רק פעם אחת, גורם לי להתרסק מבפנים. כל פעם מחדש. עכשיו, הוא איש אלוהים. והוא לוקח את כל הסיפור בקושי אבל גם בהודיה. באהבה. כמו שהייתם מצפים מאיש מאוד מאמין.
לפני תשעה עשרה שנים, ראיתי סרט דוקומנטרי על חולה ALS שהחליט לנסוע לשוויץ לסיים את חייו. הסרט הדוקומנטרי נגע בי מאוד. גם בגלל שהוא היה גרפי, כולל תיעוד המוות של האיש. וגם בגלל שזה ערער את קיומי. בזמנו, לא הבנתי, איך מישהו יכול להחליט - שזהו. גם במצב כל כך בלתי אפשרי (מאז עברו הרבה מים בנהר ואני כבר לא בת 20). היום אני מבינה.
אני לא יודעת מה אני רוצה לומר. השיער שלי נהיה ארוך. ואני לא בטוחה שאני אוהבת את הצורה שלו. הכל פתאום נראה לי כל כך דבילי. אם לפני כמה חודשים כל החיים שלי הבהבו מול עיניי. עכשיו אני מסתכלת על אנשים, מצבים, על עצמי. וחושבת, איזה הזיה החיים האלה. הרי שום דבר לא באמת משנה. לא בפני המוות. הפרידה האינסופית שלנו מעצמנו. מהחיים.
נהיה מורבידי פה. הזרע של אבוש שוחה בתוכי. אני צריכה ליטוף.