עושה קצת חשבון נפש. כבר מצאתי מה אני הולכת ללמוד אחרי שהקורס הזה נגמר. חשבתי על תוכנית הלימודים הזאת פעם. אבל השתפנתי. עכשיו אני מרגישה מוכנה. משהו בי השתנה. בחזרה לחשבון הנפש - הגעתי למסקנה שכל הזמן הזה (עד עכשיו), זה לא שהייתי לא בסדר, דפוקה ושאר שמות תואר שאני אוהבת לנכס לעצמי. שכל הזמן הזה פשוט גדלתי. ולקח לי רגע. 41 שנים ליתר דיוק. אני אוהבת לרדת על עצמי. ממש. זה חלק ממנגנון ההגנה שלי (שכמובן אני סוחבת מהילדות). אבל על מה ירדתי על עצמי כל הזמן הזה? לא על דברים מהותיים. על התנהגויות. על הרגלים. על דרכי התמודדות. מנגנוני הגנה. אני מרגישה שאני בסדר. איזה דבר מוזר זה לומר. למי שכל החיים שלה מתעבת את עצמה ועושה דוקטורט בשנאה עצמית.
בכל מקרה. אתמול היה לי משבר קיומי. יותר נכון, המשבר הקיומי פשוט תפס את רוב המרחב המנטלי שלי. וקצת גרם לי להיסדק. פאק. כולנו הולכים למוּת. אני הולכת למוּת. הילדים שלי הולכים למוּת. ההורים שלי הולכים למוּת.
החיים האלה. מפגרים ברמוֹת. ומדהימים לא פחוֹת. אתמול ביליתי את רוב היום על הרגליים. עם שכפצ שמעך לי את הנשמה (להרגע - אני מתנדבת).
זהו. לא מצאתי את היומן. ואני מתבאסת ממש. אתחיל לכתוב אחד חדש.
וגם. שמתי לב איך חרדת הנטישה מופעלת אצלי על מקסימום. נכון, אבוש נשוי. וחרדת הנטישה היא ברירת מחדל במתכונת הזאת. אבל. אני מרגישה שזה יותר מזה. בסהכ שאלתי את אבוש אם אנחנו יכולים להפגש כי אני צריכה אותו בתוכי. הוא בסהכ הוא ענה לי שהוא לא יכול כי הוא משחק גולף. ובסך הכל זה פרס לי את הכבד לחתיכות גסוֹת וגרם לי להרגיש נזקקת ומטומטמת. איזה תגובה סתוּמה למשהו טריוויאלי שבכלל לא קשור אלי. הבן אדם אוהב לשחק גולף במועדון שלו. עם החברים שלו. וזה בכלל לא קשור אלי. למרות שקל לי מאוד לקחת את זה אישית 😌
בכל מקרה. שבוע הבא אני בטיפול. פעמיים באותו יום. ביום רביעי אני נפגשת לשעה וחצי של טיפול (שקשור ללימודים) בבוקר. ואז אחרי הצהריים אני הולכת לטיפול עם הגרוּש. אני מקווה שיש לי מספיק דמעות לכסות את שני האירועים. ביי