שמתי לב לתבנית מסויימת בעצמי. ואני תוהה אם זה מה שהייתי עושה גם כשהייתי נשואה. למרות שמעולם לא בגדתי פיזית. תסיקו מה שתסיקו מההצהרה הזו. והתבנית היא - כשאבוש לא זמין לי (רגשית ו/או פיזית) אני נזרקת למצב של חוסר אונים. כזה של יאוש פנימי של ילד בן שנתיים שנטשו אותו באיזה בור ושכחו ממנו. ועל מנת להתמודד עם היאוש הקיצוני (והילדי) הזה אני מתחילה ״לחפש״.
לחפש מי יתן לי תשומת לב. מי יראה אותי. מי יבין אותי. מי שלא יתעלם ממני. למעשה, מישהו שאני אוכל להתעלם ממנו. ו 10 פעמים מ 10 אני מוצאת.
מיותר לציין שהאזעקה (הפנימית) הזאת היא תמיד אזעקת שווא. כי אבוש תמיד חוזר אלי. ועם כל חוסר הזמינות הרגשית שהוא עוטה - גם לו יש רגשות. בטח כלפיי. ולא כל חוסר זמינות שלו - קשור אלי. למעשה - זה כמעט אף פעם לא קשור אלי (הבן אדם נשוי עם שלושה ילדים ואישה, עבודה מנהלית שדורשת ממנו לנסוע לחול על בסיס חודשי).
מעניין לי לחקור את זה יותר לעומק.
התחלתי לקרא את הספר של מתיו פרי. והספר הזה מתרגר אותי בכל אות.
התקשרתי לברר לגבי הלימודים. חצי פאקינג שנה. בלו״ז מלא. אני שוב פעם אדפוק לעצמי את הקיץ? שנה שעברה למדתי כל הקיץ ובסוף החרא הזה לא הסתדר לי. בכלל. אבל נו. מה אני אעשה עם עצמי? אבדוק אם יש תוכנית שמתחילה בספטמבר. זה. נשמע יותר הגיוני.
הלכתי להכין כבד 😂