מדבר אחד. מתמכרת לדבר אחר. זה טבע הדברים.
מסתבר שלא הבראתי עד הסוף. לפני כמה ימים אכלתי משהו שהבטן שלי לא אהבה. התעוררתי בלילה מכאבים וצרחתי את נשמתי. בכיתי ויללתי כמו ילדה מפגרת. אמאואבא שמעו אותי צורחת ובאו לעזרתי. אבא עם היד על הטלפון לחייג להזמין אמבולנס אמא מחזיקה אותי בעודי רועדת. פייר, כשאת מרגישה שאת הולכת למוּת את רק רוצה את אמא. לא משנה טיב היחסים (או החוסר שלהם) בינכם. אחרי חצי שעה של יסורים בכי ורעידות עבר ההתקף וחזרתי לישון. מאז אני מפחדת לאכול. כי אני לא יודעת מה יגרום לדלקת להתעורר ולהכאיב לי. אני באבוד טוטאלי. אני עייפה. גמורה. מחוקה. לא מדברת עם אבוש. לא מדברת עם הגרוש. הילדים שונאים אותי. לא מתפקדת בכלל כי אין לי כוחות לנשום. הכלב מלקק לי את אצבעות הרגליים כאילו החיים שלו תלויים בזה. אני לא סובלת את עצמי. שונאת את אבוש. ומחכה בכל זאת שיכתוב לי שוב. הגמרתי את עצמי במקלחת כי הייתי צריכה אוקסיטוצין. חפפתי וסידרתי את השיער שלי יפה. עשיתי כמה סידורים. וחזרתי למות בבית. עשיתי שיחת ווידאו עם גבר ממש חמוד. שמתגורר מרחק לא הגיוני ממני. הוא גדול ממני בהרבה. אבל זה לא מפריע לי. איך אתם מתמודדים כשאת מרגישים שהכל כולל אתם יצאתם מכלל שליטה? אני מרגישה אבודה. כאילו בא גל גדול וסחף אותי לקיבינימט ואני לא יודעת אם אי פעם אמצא חוף. עזבו מבטחים. אדמה לעמוד עליה. טוב. זהו.