במרפסת. משתזפת. מזיעה. תוהה אם אני מזמנת לעצמי סרטן. למרות שאני רק מנסה לספוג ויטמין d. חם לי. הוצאתי את הספר שאני מנסה לקרא כבר שבועות. הריכוז לא במיטבו. נשארה סיגריה אחרונה בקופסא. אני שוקלת לעשן אותה אחכ. כשאני לא נמסה לתוך הכסא. רוצה רגע קלימקטי כי אני מתכננת שזאת תהיה הסיגריה האחרונה. באמת. זה מיותר כל כך. למרות שזה סועד אותי ברגעים של סערות. וכאמור, אני בשיא. מחליטה שלא. שאין מה להמתין לרגע המוּשלם ומנתרת לתוף הבוץ. מציתה. לוקחת לריאות. משחררת. לא מרגישה שזה נוחת איפה שצריך לנחות. זה סתם צף בחלל הריאות. מגיעה איפשהו לאונה השלישית ויוצא. מוצצת את הסיגריה כשכבר אין מאיפה. זורק את הבדל לדלי הבדלים. הציפורים מצייצות. אנשים חיים את החיים כאילו הכל טוב ויפה. רוכבים על אופניים. מטיילים ברחוב. ילדים על הקורקינט (בלי קסדה!). השכן שלי שותה תה במרפסת ליד. הנה הוא פתח את החולצה. תכף הוא מתפשט. ורק בראש שלי - חושך. הפטמות שלי זקורות. אני יודעת שהוא מסתכל. החרדה שלי עולה קומה - אבל אין לי סיגריות. וכנראה שטוב שכך. אין לי אפילו זיכרון נחמד מהסיגריה (הכביכול) אחרונה. או כמו ש T.S Elliot השכיל לתאר
This is the way the world ends
Not with a bang but a whimper