מעשנת. שונאת את עצמי עוד קצת. חושבת על אבוש. איך הוא למרות כל מגרעותיו (הרבות) כן השתפר עם השנים. זה מסובך מכל מיני סיבות הראשית שהוא נשוי. השניה האופי הבלתי אפשרי שלו (שבאופן אירוני זהה לשלי).
ואיך פעם היינו פשוט נעלמים אחד לשני. לחודשים רבים. כי. כי אנחנו סתומים ולא יודעים לתקשר. והקשר ביננו, עם השנים הפך לקרוב יותר לאינטימי יותר. וגם אנחנו גדלנו והתפתחנו והישתננו. לדוגמא, פעם כשהיו קורים לו דברים מסובכים בבית ו/או בעבודה הוא היה נעלם. ולא מתקשר. וגם אני. וככה העברנו שנים על גבי שנים. בחם וקר. ויותר מאשר שלא - חשבתי שזהו. שלעולם לא נשוב לדבר או להזדיין. וחזרנו. ועכשיו למגמת השיפור, הוא כן יותר משתף, יותר פתוח. הוא כותב לי כשהוא נעלם (הפעם לימים) שעוברים עליו דברים ושהוא מצטער שהוא לא נוכח. אני מצידי, עם כל מה שאני עוברת עכשיו, נעלמתי. ולא ביפה. הסיבות שלי, הייתי צריכה אותו. והוא, כברירת מחדל - לא נוכח. גם בגלל החיים המטורפים שלו. וגם בגלל שהוא פשוט לא יודע איך. מצאתי את עצמי במצב פגיע. מאוד. גם בריאותית גם רגשית וברגע של חשבון נפש עם עצמי החלטתי שזהו. שאין בי שום דבר להתמודד עם היש והאין שלו. עם החם והקר. ולקחתי צעד (יותר כמו מאתיים) אחורה. ועכשיו אני מרגישה קצת געגועים והרבה אשמה על איך שפעלתי. אני לא חושבת שזה רעיון טוב שנמשיך להפגש או לתקשר. מצד שני. תשע שנים, אולי אני יכולה לתת לו הסבר ולהיות יותר תקשורתית. מעבר לזיונים, אנחנו חברים. ועם כל הקושי הצלחנו איכשהו לשרוד תשע שנים בחיים אחד של השני. אולי כדאי לכתוב לו. אבל זה יפתח עוד חזית. עוד משהו להתמודד איתו. ואין בי. כלום. להתמודד עם כלום. איך הייתי רוצה לשמוע את הקול שלו. להרגיש את העור שלו. את הידיים שלו כרוכות מסביבי. את הדב הזה מחזיק אותי קרוב ונותן לי לבכות על החזה שלו. אבל. אני מרגישה שמיציתי כל כך את הדינאמיקה הקלוקלת ביננו. והדברים הטובים - טובים. אבל לא דיים. כבר כמעט שבוע שאנחנו לא מדברים. וזה אחרי שהוא ניסה וניסה וניסה והבין שאני כועסת. והניח לי. מרגישה שכל יום שעובר אני בבועה שלי והחוסר שלו יותר מנחם מאשר מפריע. פיכסה לי בבפנוכו. מרגישה שהכל סוגר עלי. כל הדברים שגורמים לי לחרדה גדלו למימדים בלתי אפשריים וקשה לי. נורא. עם הכל. עם כולם. כולל אותו. זהו. לא יודעת מה רציתי לומר.