Life Is Bliss

כתבתי לאבוש הודעה התלבטתי רבות אם לשלוח. הוספתי אותה בצ׳אט בתור טיוטה ובהיתי. אחרי זמן מה לחצתי על - שלח. ווי אחד. אבוש בחו״ל? במטוס? דקות רבות עוברות עד שיש ווי שני. ודקות רבות מאוד עד שיש ווי כחול. ואז. כלום. זמן ההמתנה הזה. הנשימה נעתקת. והמוח - רץ. שעה וקצת אחרי שההודעה נשלחה הוא הגיב. שלח הודעה תומכת ומכילה ושאל מה יכול לעשות בשביל לעזור? ואפילו הגדיל לעשות ולומר שאני בכלל לא חייבת לכתוב לו בחזרה ושהוא מבין ושהכל בסדר. תעשי מה שאת צריכה לעשות בשביל שיהיה לך טוב. וככה חברים מתנהגים שני נמנעים. שבנסיבות אחרות ( כמו מערכת יחסים נורמלית ו/או נישואים) היו הורסים אחד את השני עד עפר. ובנסיבות שלנו, הלא פשוטות, בדרכן שלהן גם מקלות. כי לו יש חיים שלמים משלו. וכך גם לי. ואנחנו נפגשים על איזה ציר נטרלי שמאפשר לנו להיות קרובים מבלי להיות קרובים באמת. ומבלי הפחד לאבד את עצמנו בתוך היחסים (שזה הפחד הכי גדול של כל נמנע). בקיצור. מרגישה שאיזשהו סדר חזר לאיזון הפנימי. אני מרגישה יותר טוב. למרות שחזיתות אחרות עולות באש. לפעמים אנחנו (אני) לא מודעים להשפעות של דברים עלינו. ואת זה אנחנו מבינים למשל רק בהעדר הדברים שעושים לנו רע. עד אז, כמו זבוב שנכנס לתוך בית. אנחנו לא באמת יודעים שאנחנו בצרה. עד שאנחנו מוצאים את הדרך החוצה. ולא תמיד אנחנו מוצאים את הדרך החוצה. סוף חפירה ארכיאולוגית. רות. עבור.