אוהבת את עצמי לאחרונה. אחרי הטיפול האחרון עם הגרוש הכל התחיל ליפול עלי. כמה אני דפוקה באמת. כמה אני לא מסוגלת. באמת. חשבתי שאני בסדר. אולי. קצת. למה אין לי אמצע? רק קצוות. בכל מקרה. אבוש קרא את ההודעה שלי. ועד שהוא ענה - קפצתי על שיחה עם מפגר שהכרתי באתר הכרויות.
בגלל שאני דפוקה - אין לי יכולת להכיל אנשים דפוקים. קרי - יש לי הפרעת קשב קשה וזה הדבר הכי פחות דפוק בי. הבן אדם, בן חמישים ושבע מדבר במהירות של פרופלור. קופץ מנושא אחד למשנהו. נשמע כמו ילד מתלהב בן שלוש. אולי פחות. לא ברור מה הוא אומר. ואם אני יכול לומר. ומה דעתך על זה. וברשותך אחווה דעה לא פופולרית כאן. אין לך שאלות בשבילי? תפתיע אותי דביל! מה דעתך לסתום את הלוע? אלוהים.
מה דעתך להפגש לדרינק? כן בוודאי, מה זאת אומרת. חסימה. שיחה של עשרים דקות ערבבה אותי וגרמה לי לרצות לקפוץ מאיזה גג. (תרגעו. אין לי גישה לגגות). בכל מקרה. אבוש ענה לי. שהכל כמו תמיד ושמצידו שום דבר לא השתנה (שום דבר באמת לא השתנה. חוץ ממני). ואיך אני אוהבת לזרוק אותו בטקסט (לא נפגשים ולא מדברים בפון - אז איפה?). ושהוא לא מבין מה גורם למרחק ביננו. ושהוא רוצה שאהיה מאושרת - מה שזה אומר בשבילי (איזה מכיל). ושאם ככה אני רוצה - הוא מקבל. ואז הוסיף. אכפת לי ממך (יאללה!). אני מקווה שאת יודעת את זה.
אחרי שיטוטים בעיר העתיקה, ואחרי השיחה עם המפגר. החלטתי לענות לו. בטיפשותי. אבל יאללה. בשם התקשורת 🙄. וזהו. אני. מרפסת. סיגריה. חנוטה בג׳ינס החדש שקניתי. אני. שלא סובלת ג׳ינסים כי אני לא אוהבת את מרקם הבד. אף פעם לא הייתי טובה בשינויים. אבל משום כל החיים שלי הם שינויים בלי הפסקה. ולו הקטנה ביותר. בשביל לנשום. אבא (שבשמים) אפשר הפסקה קטנה? או לא? עוד לא? עוד מעט? ואם אפשר, תשלח לי בן אדם רגוע, שקול, שקט. שלא משלשל מהפה. שמקשיב. שגורם לי להרגיש בטוחה. וחמודה. וסקסית. שלא מתרגש מזה שאני משוגעת. תודה. אפשר בבקשה פיצוי קולוסלי? למרות ששכחתי את הקבלה בבית? נו.