מוצאת את עצמי מנהלת שיחה עם בן ה 15 שלי, על יחסי מין וכמה שלפעמים ההורמונים שלנו מחרפנים אותנו. במיוחד בגיל ההתבגרות. ושאני רוצה לקחת אותו לקנות קונדומים. שיהיו על כל מקרה. בכל זאת יש לו חברה. בכל זאת הוא ישן אצלה. ובכל זאת הייתי בת 15. אומנם בגילו רק התעסקתי עם השכן. ויחסי מין קיימתי רק שנה אחרי. בכל מקרה. אני עושה לו הרצאה שלמה על יחסי מין מוגנים וכל השיט הזה. ובינתיים אני מרגישה את הזרע של אבוש נוטף בין הרגליים. וחושבת לעצמי. למה אף אחד לא ניהל (או מנהל בזמן אמת) שיחות כאלה איתי? שלושים ושמונה ימים הרגישו כמו פאקינג נצח בלי אבוש. שמתמודד עם חרא בכל החזיתות. וקשה לו. חשבתי שבמתכונת שלנו - מאהבים אחד של השני, שדווקא בעיתות מצוקה נמצא נחמה אחד בשניה.
אבל החיים כמו החיים - שלא בשבלונה. מאהבים/חברים/סוטים/זרים. לא ברור. הכל מתערבב. ונמחק. ונכתב. שוב. ופאקינג שוב. כשטוב לי - אני מזדיינת. כשלא טוב לי - אני מזדיינת יותר. מין הוא סוג של וויסות עבורי.
אם תרצו - התרפיה הסומטית שאני הכי מתחברת אליה והכי מצליחה בה.
שלושים ושמונה ימים בלי אבוש. כשאני במערבולת. בקושי. בסיגריות. בבכי. באבדון. פייר. הרגשתי נטושה. אבל הוא לא באמת נטש אותי. הוא אפילו היה נוכח. אבל היה עסוק בשיט של עצמו. בכל זאת יש לו חיים וחצי (אמאבא זקנים, שלושה ילדים כל אחד עם קשיים, אישה, חותנים, עבודה תובענית).
אז ברור שאם צריך להרפות ממשהו - מרפים מהמאהבת. לא נוטשים. אבל פאקינג מורידים הילוך. עד ש. יעבור הזעם. הוא לא בדיוק עבר. אבל כנראה אבוש התרגל אליו. גישש בהודעות של אני מתגעגע. מתי את יכולה להפגש עם אבוש? עניתי לו - עכשיו. לא. אני לא רוצה להטריח אותך (חייבים לאהוב את האכפתיות במסווה). איפה?
אני לא יודע אני בפגישות עד 14:30. אבל זה צריך להיות קרוב אלי. מתקשרת למלון שמול המשרד שלו. יש חדרים פנויים. מתקלחת. מגלחת רגליים. מודדת עשרים שמלות. בסוף שמה ג׳ינס וחולצה לבנה. מגיעה למלון. הדלפק בגובה שלי. עושה שיחת חולין עם הפקיד. משלמת על חדר. אבוש מחכה לי ליד המעלית. אנחנו עולים לקומה 4. נכנסים לחדר. הוא מרגיש שאני קרה. אני קרח.
הוא מנסה לנשק אותי. אני מתרחקת. מסירה את העגילים. הוא מנסה לתפוס אותי. אני הודפת לאחור. מסירה את הטבעת. השעון. מסירה את הנעליים. זה לא באמת כוחות. הוא תופס אותי וזורק אותי על המיטה. אני לא יודעת למה הוא כל כך זחוח ובטוח בעצמו. אני נכנסת לו לפה. רק שלא נתחיל לדבר עכשיו. כי אפלוט שטויות. הפה שלו נפתח כמו צדפה מלוחה עסיסית וטעימה. אני לא מאמינה שאני מנשקת את הפה הזה. שוב. אני ממלמלת שאני שונאת אותו. והוא ממשיך לפתות ולפתוח אותי. מחזיק אותי מהמותניים. פורם את הכפתור בג׳ינס. משכיב אותי לשמאלו ומחפש את החור הרעב שלי. שבינתיים הוצף. האצבעות החליקו פנימה והחוצה. ואני בינתיים מוציאה קולות של חתולה חרמנית ומסטולה. תינוקת קטנה ועצבנית שלי. התגעגעתי אליך. לא נכון. כן. התגעגעתי אליך. מאוד. אתה לא. אחרי דקות ארוכות של אצבעות שערבבו לי את הכוס ופה שאנס את שלי - קמתי מהמיטה והתחלתי להתפשט. ג׳ינס. גרביים. חזיה. חולצה. אבוש הסיר את התחתונים שאל אם אני רוצה לשחק באמא ואבא. הנהנתי עם הראש. וטבעתי מתחת לשמיכה. בחיבוק של אבוש. זה היה מוזר. גם. ובאיזשהו שלב יצאתי מהניתוק שאני שרויה בו באופן כללי בזמן האחרון וראיתי את אבוש מולי. עירום. בוהה בי מעיני הזכוכית הכחולות. אנחנו לא חייבים לקיים יחסי מין. והתקדם להכניס את הפה שלו לתוך שלי, אנחנו יכולים גם פשוט לשבת על המיטה ולנהל דיון אינטלקטואלי על הספר שאת קוראת….דופק אותי עם האצבעות. אחרי שלושים ושמונה ימים המוח שלי הפך לעיסה. נראה לי ששכחתי איך לחבר מילים למשפטים. נאנחתי והפקתי את הקולות הקטנים שאני נוטה להפיק כשאבוש לוקח ממני הכל. בעיקר את הכבוד העצמי שאני מנסה לטפח. ללא הצלחה. בקיצור. זה נגמר בהזרעה אלימה. בתשוקה יוקדת של שני דבילים שחיים בסרט. סרט פורנו. אחרי שאבוש גמר שכבנו במיטה, וזה תמיד מפליא אותי באיזה כפפות משי הוא ניגש לשבר כלי שאנוכי, איך את? את יכולה לשקר לי אם את רוצה. ואת גם יכולה לשתף אותי. רק אם את רוצה. התחלתי לדבר. הוא מקשיב. אני בוכה. הוא מלטף לי את הפנים. ומקשיב עוד. ומלטף עוד. פאק. מקבלת הודעות מהטייס השני. שמבקר את הבת שלו בהרים ובקושי יש שם קליטה. ובכל זאת הוא שולח לי הודעה כל יום. לפחות פעם או פעמיים בשביל לשמור על קשר. יש מצב שניפגש. ואפילו יש מצב שאתרגש.
הרשתי לעצמי להיות פתוחה ופגיעה. כי. וול. לא היה אף אחד אחר בסביבה.
והוא מקשיב לי. ולא מבקש ממני להגיע אליו (הוא רחוק). ויש לו מין וויב חזק ומגן. שלפעמים מדליק אצלי אנטי - כי אני לא רגילה. אבל. נו. אני מקווה שהוא יתן לי להוביל. כי רק ככה אני מרגישה בטוחה. כשבאים אלי יותר מדי חזקים - אני נרתעת. מאוד. נמאס לי לחיות בחוסר וודאות. מול הגרוש. מול אבוש זה בלתי נמנע. זה תמיד היה ותמיד יהיה חוסר וודאות עד שיגמר. אני בת 41 ואני מבולבלת יותר מפעם. לא יודעת מי אני מה אני רוצה מעצמי איך להמשיך לאן להמשיך עם מי להמשיך?
אני צמאה. ורטוב לי בין הרגליים. ויש לי חומר שמאלחש לי את המוח לבינתיים. ואני לא רוצה לחשוב שאולי מה שיש לי בבטן זה גידול.
וכשאני חושבת על המוות הבלתי נמנע ואיך הוא באמת יכול להפתיע בכל רגע אני חושבת על חברה שלי. שמתה. שהיא תפגוש אותי ותקח אותי איתה. לחיקה. אני לא מאמינה שהיא מתה. גירוד עקיצות. גם זה ויסות סומטי מדהים.
שלוֹם ליום צ׳וֹר.