גדולה/רזה/עשירה/מאוהבת וכו וכו וכו
התעוררתי בארבע בבוקר עם כאבי בטן רצתי לשירותים ודי יצא לי האוויר מהריאות - כי זה החזיר אותי להרעלת המזון שנמשכה יחסית הרבה. מצב הרוח שלי - ריגשי. יצאתי למרפסת להמשיך לקרא את סידהארטה אבל על הדרך חטפתי ספר נוסף. קניתי אותו לפני מלא זמן וזרקתי בתא המטען שהפך לבית קברות. צריכה לנקות אותו. בכל מקרה, הספר של הרב פליסקין. עבדו את ה׳ בשמחה. קניתי אותו בחנות יד שניה. אתמול הייתי שם וקניתי עוד ספרים (הוגו, דיומא, קרואק, מילר). בקיצור. העליתי הכל הביתה וסידרתי יפה בחדר השינה. מפה לשם. פתחתי את הספר באמצע והתחלתי לקרא. ולבכות. מפלים. לא כי כתוב שם משהו שאני לא יודעת. שלא שמעתי. או לא תרגלתי.
זה פשוט תפס אותי ברגע של שבר. והפרק שפתחתי - סבל.
אבל לא על זה רציתי לדבר.
יש לי שרשרת זהב. עם תליון תלתן ועליו חרוטה המילה מזל באנגלית. את השרשרת מצאתי ברחוב. היא הייתה קרועה. תיקנתי אותה ולא ענדתי.
לפני כמה שנים התחלתי לענוד אותה מדי פעם ואז היא הפכה לסימן הכר שלי. אני כל הזמן עונדת אותה. בזמן האחרון, בגלל שירדתי במשקל, היא נראית יותר ארוכה. היא תלויה יותר למטה. אני אישית לא אוהבת איפה שהיא נוחתת. בכלל. זה הורס לי את הסטייל. להיות רזה *ממש* הורס לי את הסטייל. מי אמר, שיש שני דברים דפוקים בעולם - הראשון לא לקבל את מה שאתה רוצה, והשני לקבל בדיוק את מה שאתה רוצה. ובכן. מי היה מאמין. שבעצם לא משנה מה - בני אדם לעולם אינם מסופקים. ואם להיות כנה - אני לעולם לא מסופקת. מוסר השכל - אני לפני מחזור. חרמנית. עצבנית. רגשי. קשת רגשות. ולא בא לי על כלום. ועל אף אחד. מסתכלת על עצמי (הרזה מאוד) במראה ולא מבינה מי בוהה בי בחזרה. בא לי לחזור להיות ״נורמלית״.
(לא באמת). וגם. אתמול היה לי יום גרוע. וממש רציתי לעשן. ולא קניתי חפיסה. אני חייבת ללכת לישון בשעות הגיוניות. איזה חירטוט עמוק. הצלחתי לבדר ולעצבן את עצמי בו זמנית. שבת שלום.