איך כמעט שוב פעם הלכתי למיון כי הצעצוע שוב* פעם נכנס לי לתחת. כולו. להגנתי - הוא פיצי. ואני. רעבה. בכל מקרה. אבוש דג אותו מהתחת שלי.
משהו במפגש שלנו היה אנטיקליימטי. אני לא בטוחה. מה.
חטפתי מכות. והיום במיוחד. קיבלתי את מנת הזרע שלי. אכלתי לאבוש את הפה. כמה טעימה הזיעה של אבוש. אבוש נראה זקן. יותר שמן. ועדיין - הוא אבוש שלי. שלי. הזיה. יללתי ובכיתי לו שהתגעגעתי כל כך. שאלתי אותו אם הוא התגעגע אלי. מה הוא יגיד? בטח מתגעגע. שאלתי אם הוא אי פעם חושב עלי - כל הזמן חושב עלייך. בטח. בגלל זה אתה נעלם לי. ככה אני.
כמה פנטזתי על המפגש שלנו. בעיקר על הסצינה שבה אני מזיינת אותו בצורה הכי בהמית שיש, לוקחת ממנו את הזרע ואז נפרדת ממנו. באהבה. כי. די. איכשהו הקטע הזה התפספס. אחרי שלוש שעות של התפלשות זה די פרח מזיכרוני. נזכרתי בזה רק בדרך הביתה.
אפילו יצא לי להזיל דמעה. אני אוהבת אותו. אבל נראה לי שלאהוב אותו מרחוק ולאהוב אותו מקרוב יותר - אותו הדבר. רק שמרחוק (בפרידה) זה יפסיק לכאוב. מתישהו. מתישהו ימאס לי לבכות. מתישהו אכתוב את הגעגוע לעייפה. מתישהו הוא יהפוך לסתם בן אדם. בכל מקרה פספסתי את הרכבת.
הפעם. אבל אין ספק שאבוש יספק לי מספיק חומרים לפרידה בפעם באה שניפגש.
אני מוכנה לעניינים עם הגרוש. באם יקרו. אנחנו הולכים לאירוע ביחד. מי יודע? אני מוכנה להכל. מה שלא יבוא. מי שלא יבוא. (אחרי שהסימנים מאבוש יעברו). אני מוכנה לפגוש את עצמי במקום שרועד לנוכח קרבה. פאק. אני צמאה. אולי זה כל הדמעות שייבשו אותי. אני לא מזהה את עצמי במראה. עוד לא החלטתי אם זה טוב או רע. תמיד יש לי עניין עם עצמי. אני לא יכולה להסתכל על עצמי. אבל. מדי פעם כן. הרבה זמן שלא. אני לא מסתכלת וכשאני מסתכלת - אין לי מושג מי שם. בא לי את עצמי. מה זה ההתפרקות הזאת שבאה עלי? וגם. ללכת בלי חזיה זה מחרמן. אותי בעיקר. אני חמודה כשאני בלאגן כזה. כשאני בוכה ומסיטה את המבט שלי. מעצמי. משחקת בשיער. הכל בסדר. אין מה לבכות. באמת שאין. זה פשוט נעים לשפוך מהעיניים. בלאט. החיים נגמרים עוד מעט. אני רוצה לחיות.