למצא את עצמי במלון. לבד. תשע שנים אני בכל חדר מלון אפשרי ובלתי אפשרי עם אבוש. והנה. רצה הגורל והאירוניה ועכשיו זה רק אני. מוזר לא מתחיל לתאר את זה. אבל האירוניה. אוי האירוניה. בדרך למלון פתאום עלתה בי המחשבה שכשהתחתנתי הייתי בסך הכל ילדה בת 25. ופתאום נהיה לי עצוב שאף אחד לא לקח בחשבון את העובדה שאני כל כך צעירה רכה ופעורה. אף אחד לא נתן לי את החסד הזה. כל הברקודות מסביב. ולמרות שהייתי ילדה - איזה אומץ איזה גאווה הייתה לי איזה ביטחון. העיניים התמלאו בדמעות. פתאום נהיה לי עצוב על האשה הצעירה האמא הצעירה שהייתי. לבד במערכה. בלי שום תמיכה. בכיתי ובכיתי כי הבנתי שלא הייתי סתומה. הייתי צעירה. והייתי כל כך לבד. ועדיין - איזה יפה התמודדתי עם הכל.
איך החיים עברו חלפו להם. איזה מעניין זה לראות את הכל בפרספקטיבה של זמן.
לא נראה לי שבא לי על נסיעות העסקים האלה יותר.