בלי סיגריות. הרשיתי לעצמי בנסיעת העבודה. יותר בכיוון של ירדתי מהפסים. למזלי לא הצלחתי לקנות חפיסה אז רק שנוררתי. כמה אני אוהבת לעשן. וכמה זה דוחה בו זמנית. רזיתי עוד יותר. כי הבגדים שקניתי אחרי שרזיתי כבר גדולים עלי. אני מרגישה מצויין. רגשית. נפשית. פיזית. ישנה מעולה. חרמנית ללא סוף. העולם נראה אחרת כשאת לא טובעת בבוץ הטובעני של הדיכאון והחרדה. גם מה שלא טוב - יש עליו קצפת של תקווה.
אבוש במחשבות שלי. לעיתים אני אפילו מזילה דמעה כשאני מתגעגעת ממש. עד כדי כך שכואב לי. זה לא נכון מה שאומרים - תמלאי את החיים שלך ושום דבר לא יגע בך. אני אמא לילדים מדהימים, אני עובדת אני מתנדבת אני מתאמנת יש לי כרטיסים לכל דבר אפשרי (אופרה פילהרמונית הצגות הופעות). ועדיין אני מתכווצת ובוכה. אומנם רק לדקה או שתיים. אבל האנרגיה הזאת, שיצאה עם ובתוך אבוש - עכשיו תקועה בתוכי. ולפעמים היא מכה בראש. אני בטוחה שאמצע לאן לנתב אותה. אבל בינתיים היא עולה ואין לה איפה לרדת.
זהו. הדייט היה פרווה. הוא היה חמוד אבל זקן. בגיל של אבוש. את
אבוש אהבתי אז לא ראיתי כמה הוא זקן ושמן. אבל גברים בגילו - גם אלה שנראים טוב - כבר זקנים ממש. בכל מקרה. כאמור זה לא קיים אם אני מאוהבת ושום דבר לא באמת משנה כשאני מאוהבת. פאק אני חרמנית.