רוזה הגיע לבית הכנסת שנה אחרי שבן הזוג שלה נפטר. הם לא נישאו אבל חיו ביחד 34 שנים. ברכתי אותה והתיישבתי לדבר איתה. אמנם היא קשישה (כמעט בת 80), הייתה לה אנרגיה של עז על ספיד. היא אמרה שהיא לא בענייני דת בכלל. ושהיא בכלל עסוקה בשבתות - היא הולכת להתאמן ושספורט הוא האלוהים שלה. ברכתי אותה לשלום ואמרתי לה שאשמח לראות אותה. אחרי זמן מה היא התחילה להגיע. ישבנו ביחד. דיברנו. שמחתי שהיא באה. בפעמים האחרונות - כשאלתי לשלומה היא ענתה שלא טוב. שקשה לה. שהיא לבד. שבודד לה. ואכן היא לבד מאז שבן הזוג שלה מת מסרטן. אין לה ילדים. אין לה משפחה. אין לה אף אחד. אתמול הלכתי לבית של רוזה אחרי בית הכנסת. לארח לה חברה וקצת להתעניין בה. היא עשתה לי סיור בבית ואמרה שהיא לא ישנה בחדר השינה שלהם מאז שהוא מת. היא הראתה לי את החדר שבו היא ישנה על ספה. שלא נראית נוחה בעליל. הביתה שלה - ריק. יש בו רהיטים. אבל אין בו כלום. מהבוקר עד הלילה היא יושבת בבית לבד. בין הקירות. ומתחרפנת. היא מספרת לי שהיא ממש נוירוטית. שהיא כל הזמן חושבת שיש אנשים בבית. כשאין.
ישבנו בחוץ בשמש. ישבנו על הספה. מסביב לשולחן. היא הראתה לי תמונות. סיפרה לי על בן זוגה. נברתי באוסף התקליטים המהמם שלו. קבענו שאקח אותה לבדיקה שלה ברביעי לנובמבר.
כל העולם בודד או שרק לי מרגיש ככה?
וגם אני מרגישה פתאום בודדה מאוד.
אני לא מרגישה קשורה לאף אחד.
ופאק. אני חרמנית. בדודא קשה לזין.