לשגרה. יושבת באוטו. מתבזבזת. כהרגלי. חושבת שאוטוטו אני צריכה ללכת להתנדב. כי יום שלישי. מסתבר - שפאקינג יום שני. וכבר לא ממש בא לי לחיות. שברתי את הכללים של עצמי. רציתי להתחיל את הכל מהתחלה. אבל ההתחלה נגמרה לפני חמישה ימים. לפחות הקיץ עוד מעט כאן. נכנסתם פעם בשטיפת אוטו אוטומטית? שמנקה את הבחוּץ של האוטו? אבל בפנים הכל חירייה?
יש לנוע. לנוע. הפעלתי את הטיימר. נראה אם יחזיק מעמד.
אתמול הלכתי לבקר את האיש הזקן החמוד המצחיק. העבירו אותו למקום חדש. והוא גם ככה מבולבל מהחיים. נכנסתי לחדר שלו והוא נראה כמו ניצול שואה. הוא ירד במשקל וזאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו בלי שיניים. זה מדהים איזה הבדל עושות השיניים. הפנים שלו היו שקועות והוא נראה כמו תינוק מבולבל. ניסיתי מאוד לראות אותו כמו תמיד. אבל היה קשה.
אני יודעת שאני בדרך. עוד לא ברור לי לאן. אני לא חושבת שזה משנה. לא יודעת מה אני רוצה מעצמי. או כמו שאוסקר ויילד אמר - יש שני דברים מאוד גרועים. כשאתה לא מקבל את מה שאתה רוצה. וכשאתה מקבל את מה שאתה רוצה. סוף ציטוט. המסחטה הזאת שנקראת החיים - מלמדת אותנו כל כך הרבה. בכל רגע. שאלתי את האיש הזקן כמה עוד הוא רוצה לחיות (הוא בשנות התשעים). הוא נראה מבולבל. ואמר. שעוד רוצה. לא נכנס לדקויות של זמן. לא נראה לי שהוא צלול מספיק בשביל לחשוב על שאלות כאלה. אני אישית בעלת דיעות קיצוניות בנושא. וכמה יותר שאני רואה את הזקנים. ככה אני יותר מתגבשת בדעתי - שהמינגווי ואליס צדקו. לפחות - זה גם מה שאני הייתי עושה. נראה לי. כי בתיאוריה הכל עובד. במציאוּת - פחות. אוקי. מספיק עם החפירה הארכאולוגית. אבא שבשמים - תעזור לי לעשות סדר. גם בחיים. גם בבית. אבל בעיקר בראש. רוּת. עבוֹר. וכאלה.