לפעמים כשאנחנו מסתכלים במראה ומתקשים להשלים עם הבבואה - זה לא בגלל שאנחנו מכוערים; זה בגלל שההשתקפות מזכירה לנו עד מאוד מישהו/י שאנחנו לא רוצים להיות דומים להם. לאו דווקא במראה.
אז הרבה פעמים אנחנו מתחילים במסע צלב לשינוי חיצוני קשוח וכואב.
רק כדי להבין שבשביל לשנות את הבפנוכו צריך יותר מאזמל.
כשהייתי קטנה הייתי מסתכלת על עצמי במראה - הרבה. בבית עשו מזה עניין. בפרשנות שלהם זה היה סממן לגאוותנות/שחצנות.
כשבפועל, אני ניסיתי לראות את עצמי. תרתי משמע. עם העיניים. לראות שאני קיימת. שאני אמיתית. לבחון את עצמי כישוּת קיימת ולא איזה רעיון (רע).
בקיצור. כשהייתי קטנה אמרו לי שאני ממש דומה לאבא (פיזית). וכשגדלתי נהייתי ממש דומה לאמא. וזה הגיוני. אין צורך להרחיב.
מה שפחות גלוי לעין הוא העובדה שאנחנו דומים להורים שלנו לא רק פיזית. וגם זה הגיוני. בשלבים מסויימים אנחנו כמו הורה א׳, אח״כ אנחנו כמו הורה ב׳. בין אם זה מרצון להדמות להם (לתכונות הטובות שבהם) לבין הבריחה מהדמיון אליהם (בעיקר למה שאנחנו תופסים כשלילי או מנוגד לאיך שהיינו רוצים להיות).
המשולש הדרמתי של קרפמן; כולנו משחקים את התפקידים. כולם. כל הזמן. אבל נוטים להזדהות עם תפקיד אחד יותר מאחרים.
חוסר היכולת לראות את עצמי (פיזית, נפשית, רגשית) הינו אדפטציה ילדית שנוצרה כתוצאה ממצוקה ודחק. וכל פעם כשזה קורה זה מסמן לי שעכשיו אני מנסה להגן על עצמי. הכיבוי העצמי (או במילה אחרת - הניתוּק) - שם לצורך הגנה. ממה? כל דבר שנתפס כאיום. פיזי. רגשי. נפשי.
מה לעשות עם זה? כלוּם. להבחין.
לא להכנס לפלונטר.
בזמן האחרון קורים הרבה דברים. בחיים האישיים. במשפחה הגרעינית.
רמת הטירגור נמדדת בדקות. אז המערכת מכבה את עצמה. נטו בשביל וויסות. היום סוף סוף הצלחתי להרגיש. קצת. לחצתי מעצמי דמעות.
איזה יופי שאני כבר לא רוצה לחתוך את עצמי. להקיא את הנשמה. או להתאבד באמצעות אנשים. באופן עקיף או ישיר. כן כתבתי לאבוש הודעת מצוּקה. שלא תתפרש ככזו. אבל לפחות הושטתי יד. שזה משהו שאני לא נוטה לעשות.
אני. רעבה.
ובזווית העין ראיתי שוקולד שקניתי לפני מלא זמן.
האם דרכינו יפגשו? סביר להניח 😜