לפני כמה ימים קיבלתי שיחת טלפון מאבא שבישר לי חדשות מרעישות.
12 שנים אנחנו מחכים למאורע - וסוף סוף זה קרה.
אני לא רוצה להכנס לפרטים - כי זה לא שלי.
אבל סביר לומר - ברוך שפטרנו.
אבא התרגש. גם אני.
ואמנם זה מצב קשה לקטנה שצריכה עכשיו לבנות את עצמה והחיים שלה מחדש , זה היה בלתי נמנע. ויפה שעה אחת קודם.
אבא אמר בקול ובגאווה - ״לא ידעתי שיש לה ביצים, שלא כמו לאמא שלך״.
מצד אחד - כן. מצד שני - בוא!!!
אנשים חלשים בהכרח מגדלים ילדים שורדים.
כשמודל החיקוי שלך חסר אופי ועמוד שדרה, את קודם הופכת לכזו ואז מתנכרת לזה בצורה הכי קיצונית שיש. ויפה שעה אחת קודם.
אבל באמת. תודה להורים שהביאוני עד הלום. תודה על האוסקר.
עכשיו רק צריך מידתיות. ומודעות. ושקים של אהבה עצמית.
אני זוכרת כשהתגרשתי. הראשון שנפלתי עליו היה גרסא מוגזמת שלו (אם בכלל אפשר לדמיין דבר כזה). ואני - לא יכולתי לזהות את זה גם כשזה פשוט נחת לי הראש. גם לא למדתי מזה. כי לא הבנתי את זה. כי לא הבנתי את עצמי. בכל מקרה. מאז עברו הרבה מים בנהר. והפוסט הזה בכלל לא עלי. אולי בעקיפין.
איזה גבר באמת מכבד אישה נוחה? אישה בלי גבולות. בלי סטנדרטים? אישה בלי אופי?
אני צריכה חיבוקים. ליטופים. זין גומר בתוכי. ודמעות. הרבה דמעות.
טאטע- תארגן? ❤️