אני מרגישה שנגמר לי האוויר. כי הוא נגמר.
ארוחת שישי; וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכׇל־צְבָאָֽם׃ וכו. הגעתי מאוחר. יצאתי מהבית בשבע בבוקר - וחזרתי ב 19:30. כולם כבר ישבו לאכול. חשבתי ביס מהיר והביתה. אבל. לא היה לי כוח לזוז אחרי 21 שעות צום יבש. אכלתי. שבעתי. ואז אבא שמע ריל שהכנתי ואמר זה שיר מהסרט הזה….אשכרה הלך לחפש את הסרט ואמר - אני רק שם את זה ברקע. אני ואחותי הקטנה ישבנו לצפות. בעוד אמא עושה לנו ספויילרים מהכיור. בסופו של דבר אחותי פרשה לישון ונשארנו אני אבא אמא והסרט הממש מפגר ברוסית. במקרה ראיתי את עצמי משתקפת בטלוויזיה. כואב לי כל הגוף מאתמול. אני מרגישה שעברה עלי משאית בטון. טאטע? אתה נותן לי לטבוע? אתה יודע למה אני מתכוונת. אני מדברת איתך על זה. הרבה. לא ברור לי איך שרדתי את יום העבודה. ועוד בצום. אבל מסתבר ששרדתי. פתחתי חלון. לא בשביל לקפוץ. בשביל שיכנס אוויר נקי. שזה בערך הדבר היחיד שנקי בבית שלי. אני צריכה לעבור על השיעור של יום ראשון. ואין בי כלום. החברה הלסבית שלי - מחזרת
אחריי. בלי בושה. הראש שלי מלא בזין כזה או אחר. אני חושבת שאני צריכה להתנתק מכל אתרי ההכרויות. לא יודעת מה אני רוצה מעצמי. נמאס לי מהכל. ומכולם. מהבולשיט הנובע. מהשטחיות הגואה. ביום חמישי אבוש בא חמוּש במיוחד. בא במצב רוח טוב. מהמשרד. ארגן לעצמו זיון צהריים. פרק את הביצים בתוכי. מילמל משהו על האקווליבריום שהגענו אליו עם השנים. איזה אקווליבריום ואיזה נעלים. זחוח ומרוצה מעצמו זרק לי כסף על המלון ואמר - אל תכנסי להריון. רומנטיקה במיטבה. לא בא לי כלום. ויש בית כנסת. ויש ארוחת ערב עם המשוגעת. ויש את הבית ואת הילדים. ואת העבודה. ואת הגוּש שיושב לי בגרון. ואת כל הפספוס הזה שנקרא החיים שלי. ואת
הטריגרים שמתפוצצים כמו פופקורן במחבת רותחת. אני מסתכלת על הנעליים שקניתי. ולא נעלתי. זה לא יום טוב לנעול אותן. כבר עפתי במדרגות כשחזרתי הביתה. והתמונות הדהויות מטרגרות את האם-אמא של החיים שלי. טוב. מספיק עם הקיא הוורבלי הזה. יום אהבה שמח וכל השיט המסריח הזה.