לפני 11 שנים. 11 בנובמבר 2013 בשעה 3:06
אני רואה אותה, שברירית וקטנה. כזו קטנה שאפשר פשוט לקפל ולשים אותה ביד. היא במצוקה והיא לא יודעת למה. כל פעם כשאני רואה אותה אני לא יכולה להחזיק את עצמי, ואני פשוט מחבקת אותה. חזק חזק. קרוב קרוב. היא לא מבינה למה.
אני רוצה להחזיק אותה קרוב קרוב כמו שאני מחזיקה את הילדים שלי, וללטף לה את השיער. לומר לה שהיא מספיקה. בדיוק כמו שהיא.
הדברים שגורמים לי לבכות.