פעם, הפחד הכי גדול שלי היה להשתגע.
שיום אחד אאבד את השליטה על עצמי ועל המחשבות. ראיתי את עצמי סגורה באיזה מוסד.
בגלל הפחד הזה בעיקר נמנעתי מכל סמי ההזיה. פחדתי שישתחרר לו איזה בורג בראש ולא אחזור להיות עצמי. חוץ מזה שאני חולת שליטה אבל זה די ברור. תמיד חייבת להיות בשליטה.
בשנים האחרונות הפחד הזה התחלף בפחד אחר. אני לא יודעת אם זה קשור לגיל. אבל בשנים האחרונות זה ממש מטריד אותי ואני חושבת על זה לא מעט. נראה לי מאז שצפיתי בסרט הדוקומנטרי הזה (אזהרה, קשה לצפיה) -
ומאז, הכרתי אישית אנשים צעירים שחלו. בפרקינסון. בסרטן. אני ממש חיה את זה בראש שלי.
אני כל כך מפחדת.
אני מכירה מישהו שהיה לו כאב ראש מטורף שלא עבר כמה ימים, והוא מאלה שהולכים לרופא רק אם יוצא לו דם מהעיניים. התעלם והיום הוא משותק לגמרי. היה לו קריש דם בגזע המוח. במשך תקופה ארוכה הוא היה יכול רק למצמץ. היום הוא עדיין משותק בכל הגוף.
אני מנסה להרגיע את עצמי. שלי זה לא יקרה. אני בכל זאת מאמינה למה שדר. גבור אומר בעניין -
ועדיין. אני בהחלט בגיל שבו הכל יכול לקרות. בכל רגע. וכמה שבא לי למות כל יום. כשאני חושבת על זה, אני רוצה לחיות.
