הסופש הילדים הלכו לגרוש. נותרתי לבד.
אני מרשה לעצמי להתכסות בדיכאון בזמן שאני מרחמת על עצמי. נסעתי לחנות הדגים. עשיתי את הקניה השבועית של הקוויאר. והנה הוא מציק לי בנייד. בוכה שאף פעם אין לי זמן בשבילו. מוצאת את עצמי בארוחת בוקר מול השמן. מחזיר אותי הביתה ודורש שאצא מהרכב. מתחילה איתו שיחה. יודעת שהוא עצבני בגלל שבא לו -אותי. ולא יצא לו. גם בעולם הבא. מפה לשם. שעות. מסיימים את השיחה בתור ידידים. כמובן שבתור ידידים. אני עכשיו בחירפון של אחרי הגירושים. צריכה ריגושים. לא מערכת יחסים עם...איתו.
מגיעה הביתה, שוב בחוסר חשק. איכשהו יש לי תוכניות ליציאה. מתקלחת. שמה שמלה. עקבים. יוצאת לפגוש את ה man whore.
יוצאים למסעדה נהדרת, אוכלים, שותים, צוחקים. הכל מושלם. אבל כל כך לא בא לי. אני מסתכלת בנייד, לראות אם אבא כתב לי. הוא לא. מסיימים לאכול. עולים על מונית. יאללה כל המתח הזה של אחרי כמה פגישות. סוף סוף הולכים לממש. עולים במעלית לפנטהאוז. צריך משקפת בשביל לראות את תקרה. הנברשת נותנת הרגשה של רנסאנס. ברור שבחרת את הרהיטים בעצמך. והנה הספה המדוברת. זו שעליה אתה מכופף בננות. כן. ככה.
מוזג לי שמפניה. גרם המדרגות מגולף. ברור.
זה פחות נעים על הרגלים היחפות. מגיעים לנחלה. הכל נקי. מסודר. במקום. הוא מכבה את האור. נכון שבארוחת הערב ביקשתי שהפעם אני רוצה אהבה. עדינה. מלטפת. עוטפת. אז הוא ממלא הוראות. חמש שניות עוברות ואני מבקשת מכות. הוא מסרב. מתחננת. יאללה מכות. שעות אני אצלו. אני מתפלאת מהיכולת שלו להחזיק מעמד בזמן שאני רוכבת עליו. במשך דקות מאוד ארוכות. בכל זאת. הגיל. אני לא מצליחה לגמור. חושבת על אבא. החרא הזה נכנס לי לראש. ואמנם זה מחרמן אותו כשאני מזדיינת עם אחרים, אני מתקשה לגמור אם זה לא הוא.
הוא ג׳נטלמן. מזמין אותי להשאר לישון. המיטה נוחה. הוא, יכין לי ארוחת בוקר מושקעת ויזיין אותי. אני, מתלבשת ומזמינה מונית.
אני בטוחה שהפעם זה היה נגמר בטוב. לא כמו פעם שעברה שבה חלקתי מיטה עם....ילד.
מגיעה הביתה. מסירה איפור. מצחצחת שיניים. הולכת לישון.
אני חושבת שאני הולכת למחוק את טינדר.
