נכון, הוא כתב את המילים ואני כרורכה אחריהן. כמו פרי מעוך שנדבק לסוליית נעל לחה. כמה כישרון יש לו. כמה חדרים הוא היה צריך לפתוח בראשו בשביל להכיל את כל המחשבות האיומות. כמה בקרים הוא היה צריך לפגוש על המרפסת בקומה השבע עשרה בשביל לאמץ לעצמו סיבולת ומשמעת ברזל. רגליי מתחכחות באצבעות רגליך מתחת לשמיכה. אתה לא חושב שמגיע לך לטעום מהתהילה הנוטפת ממטריית הניילון שלו לעשרים וארבעה כיוונים שונים בבת אחת. הוא גאון ואתה...אתה רק השליח. המבצע. הכלי דרכו עוברים המים. אבל משהו קרה כשראיתי אותך על הבמה. המילים שלו הביאו אותי עד אליך אבל הן שינו מצב צבירה ברגע שאצבעותיך התהדקו סביב המיקרופון ופיך נפער. לעור שלך יש ריח של תינוק יונק. הוא מתוק ויציב כמו ביצים מוקצפות. אפשר לבנות עליו מגדלים. אני לא יכולה להפסיק להסניף אותך ואתה לא מפסיק להסתובב לכיוון השני. אני לא חושבת שאי פעם אוכל להוכיח לך. המילים שלו הביאו אותי אבל אתה לקחת אותי. לקחת אותי הביתה, לשמיכה הכבדה, המנחמת. למזגן המקפיא, לסדינים המלוכלים. לצורך הבלתי פוסק, האובססיבי כמעט, לקרוע את עצמי מעצמי באופן מכאני חוזר ונישנה. כן, הוא כתב את המילים. אבל ידעתי שהוא לעולם לא יהלום אותן בי כמוך.