כשהייתי בת 17 הכרתי את החבר הרציני הראשון שלי. אני הייתי תלמידת תיכון והוא היה סטודנט לכלכלה באוניברסיטה.
היה לי קטע עם אחים של חברות ובשניה שראיתי אותו ידעתי שאני רוצה אותו. ויהי מה. וכך היה, יום אחד פגשתי אותו עולה במדרגות עם הכלב והתחלנו לדבר. מכירים את זה שיש לכם מתח מיני עם מישהו מהשניה שהמצאתם אותם? אז ככה.
הוא הזמין אותי לעלות ליחידת הדיור שלו ואני כמובן הסכמתי. הוא התישב על הספה ושאל אותי אם אני רוצה לשתות קפה. בטח אמרתי. ועוד לפני שסיימתי לומר איך אני אוהבת את הקפה שלי, הוא הצביע לכיוון המטבח ואמר - הנה הקומקום. הקפה למעלה. שתיים סוכר. תודה.
היה לנו סקס טוב. מעולה. אני הייתי חרמנית עם ראש פתוח והוא תמיד רצה לנסות דברים חדשים. הסקס שלנו לא היה אלים. כל השאר כן. אני חושבת שהוא הגבר היחיד שהיה לי איתו סקס וונילי לאורך זמן. וזה היה נעים. היינו מצטופפים על מיטת היחיד שלו במשך שנתיים. אני עליו או הוא עלי. אלה היו השנתיים הכי תמימות שלי מבחינה מינית. הוא היה גבר אלים. קנאי, רכושני, משפיל, רומס ומבודד. עד היום אני זוכרת אותנו מתחבקים בתחנה המרכזית כשהוא היה נוסע למילואים. הוא היה יפה תואר וכשאת בת שבע עשרה את לא מצפה מאנשים יפים להכאיב לך. נאמר, כשאת בת שבע עשרה את פשוט לא מצפה. את חיה באיזו פנטזיה של אהבה ורומנטיקה ומתמוגגת מהצעת נישואים קיטשית במטבח באמצע הלילה ובבוקר לא יכולה להוריד את החיוך מהפנים כשאת באוטובוס בדרך לבית הספר. אני לא חושבת שהייתי ממש מודעת לעצמי עדיין. אני לא חושבת שהוא היה מודע לעצמו עדיין. הוא דרש ממני המון דברים שבזמנו לא נראו לי חשודים אבל כשהוא אסר עלי לצאת לטיול השנתי בגלל שהוא לא רצה שאאסע בלעדיו, מחיתי. נסעתי ועוד איך נסעתי. את כל הטיול ביליתי בריבים בטלפון. כשזה הגיע לנשף של סוף י"ב כבר וויתרתי ולא הלכתי. הוא אף פעם לא הרים עלי יד. אבל על הכלב שלו כן.
היה לו דוברמן חום. איזו חיה קסומה. אני עד עכשיו יכולה לדמיין את המבט שלו כשהיינו מטיילים איתו שעות בערב. הוא היה אצילי ויפה. האוזניים שלו היו חתוכות כמו גם הזנב. הוא היה מוביל אותו ברצועה והוא היה הולך לצידו בגאווה. בגאווה ובפחד איימים.
אני לא יודעת למה, אם זה זה היה בגלל שהוא עשה את הצרכים שלו בבית. אני לא זוכרת. אבל הוא היה מוציא אותו למלונה בחוץ ודופק לו מכות רצח. הייתי בתוך הבית ושמעתי את האגרופים ואת היללות הנוראיות. הוא היה כלב טוב, ממושמע. הוא לא אימן אותו להיות כלב תקיפה. ועדיין כשהוא היה נובח או חושף שיניים אנשים היו עוברים כביש מפחד. לשמוע אותו מובס תחת האגרופים של אדונו, זה שדואג לו. מאכיל אותו ויוצא לרוץ איתו. מחבק ומלטף אותו, היה מפחיד. אבל כנראה לא מספיק מפחיד בשביל לקום וללכת.
אני זוכרת איך אני והחיה הקסומה הזאת היינו יושבים מחובקים על הספה ביחד אחרי המכות. לא יודעת למה, הרגשתי הזדהות. אומנם מעולם לא טעמתי מהארגופים שלו, טעמתי מכל התעללות אפשרית אחרת. תמיד קיוויתי שיום אחד הכלב הזה יחזיר לו על המכות. יתקוף אותו וינעל לו על העורק הראשי בצוואר עד שכל הדם יצא ממנו. הרי הוא יכול. בנשיכה אחת להרוג אותו. קיוויתי שיום אחד משהו יגרום לו לתקוף אותו. אבל זה לא קרה.
יום אחד אחרי המכות לכלב, הוא נכנס הביתה והתישב על המיטה. ידעתי את מקומי ולא התערבתי. אבל הייתי חייבת לשאול אותו. תגיד, כשיהיו לנו ילדים. גם להם תרביץ?
אני לא יודע, הוא ענה לי.
כאמור, עלי הוא לא הרים יד. רק ברמיזות. למשל באחד הטיולים עם הכלב רבנו והחלטתי שאני לא חוזרת איתו הביתה. הוא מצידו אמר שהוא לא מוכן להשאיר אותי באמצע הלילה באיזור תעשיתי לבד. אני לא התכוונתי לזוז. אז הוא התקרב אלי וביקש מספר פעמים שאתחיל ללכת. משסירבתי, הוא לקח את הרצועה של הכלב וקשר אותה מסביב למותניים שלי. והתחיל להתרחק. תתחילי ללכת. הוא אמר. את יודעת שמילה אחת ממני והוא ירוץ אלי. הכלב שקל יותר ממני. וככל שהוא התרחק יותר הכלב נהיה יותר דרוך. תתחילי ללכת. הוא צעק והאוזניים של הכלב כמעט שמעו פקודה והוא נשען מעט קדימה. בהיכון.
אז אגרופים לא היו. מכות, לא היו. אלימות הייתה.
לא בטוחה איך אזרתי אומץ להעיף אותו שנתיים אחרי. ולא בטוחה איך יצאתי ממנו חיה תחת איומים ממשיים לחיי. אבל הנה בסוף גם הוא נרגע ושכח.
לא הכל היה רע. זה היה תמים ומתוק. וכשאני חושבת על התקופה הזאת אני בעיקר מחייכת. כי בין לבין היו לנו רגעי בוסר מתוקים של אהבה ראשונה. מבלי לחיות באשליה או הכחשה - אני יודעת שמה שקרה שם היה לא פחות מחמור מאוד (דברים שאני מתביישת לעלות על הכתב).
הוא שבר אותי. קצת. אני חושבת שאני שברתי אותו הרבה. בטוח החזרתי לו על הכל (כמעט עלה לי בחיי).
נורות אדומות. אם בעבר לקח לי שנים להבין אותן ורק בדיעבד, אני חושבת היום אני מנוסה מספיק בשביל לדעת ממי צריך להתרחק.
אני צריכה להתרחק. עכשיו. הסימנים כאן. צריכה להתחיל לרוץ.
או להיות פחות ברת מזל הפעם.
