אני אוהבת להקשיב לראיונות של רפי רשף. יש בו משהו מקרקע, עמוק, נעים ומסקרן.
מעניין אותי לשמוע מה יש לאנשים לומר.
לפני כמה ימים הקשבתי לראיון עם ליאורה ריבלין.
אחסוך מכם את הניתוח הפסיכולוגי. האישה הזו היפנטה אותי. היא הקשיבה בקשב רב לכל שאלה וחלפו כמה שניות בטרם תשובתה חצתה את ראשה והגיע לשפתיה. קולה היה רגוע. יציב. מילותיה - עוגן בלב ים. משהו בה היה כל כך יפה. חסר מאמץ. חסר התיימרות. החיוך שלה כמו שמיכה, נסח כזה ביטחון.
תענוג של אישה.
היום הקשבתי לראיון של רפי עם דמות נשית אחרת. לא אנקוב בשמה. מיותר. מהשניה שהיא התחילה לדבר, התחלתי לנוע בכסא בחוסר נוחות. הקול שלה. הדיבור עם הידיים. הגיחוחים. היא מדברת ומוכיחה. לעצמה בעיקר. הבעות הפנים. אני צועקת לה מעבר למסך. את מנסה יותר מדי!! תפסיקי.
ואז היא לגמה מהמים. אולי המיקרופון היה קרוב מדי לצוואר שלה. שמעתי את המים יורדים בצינור הגרון. מאותה השניה זה כל מה ששמעתי. אותה בולעת רוק. בולעת מים. ובין לבין היא מנופפת בידיים ומדברת באנרגיה של צ׳יוואוואה על קוק. ואז היא בולעת את הרוק. ולוגמת עוד מהמים.
זה הזכיר לי את שנה שעברה באגם הברבורים.
כמו כל שנה אני מתיימרת והולכת לבלט. קולטורה. שנה שעברה החלטתי שבא לי את החוויה על סמים. אז לקחתי וערבבתי עם אלכוהול ושנאתי כל שניה של הבלט. ישבתי שורה ראשונה בבלט שאני הכי אוהבת וכל מה ששמעתי היה תיפוף וחיכוך נעלי הבלט בבמה. שלא לדבר על המוזיקה הגרועה מאוד של צ’ייקובסקי. לא הבנתי למה לעזאזל אנשים משלמים בשביל הגיחוך הזה. ולמה הרקדנים טורחים להתאמן כל כך הרבה. הרי זה לא משנה שום דבר לאף אחד. כשהתפכחתי הבנתי שפספסתי את אגם הברבורים. לא נורא. אוטוטו שוב.
נחזור לרפי- הראיון השני הרגיז אותי מאוד. בכל זאת הקשבתי. רציתי לדעת מה יש לה לומר. שרדתי עד סוף הראיון.
Note to self :
stop fucking trying so hard
