כמה שריח דבק בשיער.
לפני כמה ימים יצאתי לארוחת ערב עם חברה. כמה דרינקים והיד מרפרפת בהודעות. שום דבר מעניין. חוץ מההודעה של הטייס. נשאיר אותו בשם הזה אפילו שאני קוראת לו אבא.
הוא שלח לי הודעת חג ביום שלישי. אחרי שביקשתי שלא יצור איתי קשר.
אז אלכוהול. טלפון. ריפרוף הודעות. והנה ההודעה שלו. זחוחה. עם אימוג׳י מחייך.
כן. לא. לא. כן. פאק איט. שולחת לו שאני מתגעגעת.
למחרת בבוקר אני מקבלת תמונה. אבא חרמן.
מתחילים לדבר. קוטעת אותו מייד. או שתפגש איתי. או שתלך. תעלם. אין אמצע. אין לי סבלנות.
קובעים להפגש. נפגשים ומחליטים לנהוג ברכב קצת. יום שמש. מתחילים לנהוג. עוברים ליד המלון הקבוע. מסתכלים אחד על השני. ופונים.
פיפי ושנינו על המיטה. האצבעות שלו עמוק בתוכי והעיניים, מילימטר משלי. תקופת הצינון עשתה לי משהו. בכל זאת. קצת ירד לי. או שפשוט עכשיו אני יכולה להסתכל על כל הסיפור הזה מזווית קצת אחרת.
לפני שאנחנו ממצמצים עוברות ארבע שעות.
התגעגעתי אליו. לריח. לאצבעות. לזין. לזרע. לתחת. ובעיקר לזחיחות כשהוא מקרקע אותי עם המבט. אני עולה לו על הכרס ומשפשפת את הכוס. שביל לחות מתהווה. בוהה לו בעיניים, מתקרבת לנשק. הוא עוצם את העיניים ופותח את הפה. קעקעתי את היד על הלחי שלו. נכון אמרנו בלי סימנים אבל זה יעלם עד שתגיע הביתה😜
