נזכרתי בפגישה הראשונה שלנו.
אחרי שבוע של התכתבות רנדומלית לגמרי. נפגשנו בחניה של בית קפה ליד הבית שלי.
לפני שהגעתי ביקשתי שתקנה לי קפה. הייתה לי הרגשה שעדיף שתהיה לנו פרטיות והצעתי לשבת ברכב שלך ולא בקפה.
בטוח לומר שאני לעולם לא נכנסת לרכב של בן אדם שאני לא מכירה. לעולם.
לרכב שלך רציתי להכנס.
אני זוכרת את הרגע שבו פתחתי את הדלת והתיישבתי במושב לידך.
הכחולות שלך. העור המגולח. משהו בפנים שלך היה נקי.
מותר לי להריח אותך? שאלתי. לא האמנת שאעז. כן. ענית לי.
ותוך שניה זינקתי מהמושב לחיקך. הסנפתי את שקע הצוואר שלך כשלפרקים אני מתנתקת מהעור ומסתכלת לך בעיניים.
איזו התנהלות מוזרה מול בן אדם שרק הכרתי.
תוך כמה דקות אתה שואל אם אני רוצה לנסוע מסביב לשכונה. אני עונה שכן.
מתחילים לנסוע. אתה לא בטוח. מגשש. מלון? כן? לא?
שואל אותי - מלון יקר או מלון זול? כמובן שמלון זול....
ותוך כמה דקות אנחנו מוצאים את עצמנו נזרקים על מיטה של מלון זול ומלוכלך.
**אתה שואל אם אני אוהבת אותך. לא כמו שאתה מדמיין או רוצה. או מבין.
