אני מתה לשבת עם אמא שלי ולדבר על הזמן שבו היא נכנסה להריון איתי. איפה היא הייתה בחיים, איפה היא ואבא שלי היו במערכת היחסים בינהם ואיך העובדה שהם חיו עם ההורים של אבא השפיעה עליהם ועלי. אולי היום נשב.
כמצופה, אנחנו משפחה שלעולם אינה מדברת על הרגשות שלה - כמשפחה וכפרט. הכל תמיד עומד באוויר. כולם מתוחים, עצבנים, עצובים וכו וכו, אבל אף אחד אינו מדבר. החילופים היחידים שאנחנו מסוגלים להם הם ביקורת, האשמה והתגוננות. הכל בתגובה האחד לשני.
לפני כמה שנים, כתבתי לאחת האחיות שלי מכתב התנצלות מפורט ובו לקחתי אחריות על ההתנהגות הקשה שלי אליה. כל החיים הרגשתי לא מספיק טובה בצלה. הרגשתי מכוערת ושמנה בהשוואה תמידית אליה. קינאתי בה קינאת מוות וההתנהגות שלי שיקפה את הקנאה.
לקח לי הרבה זמן וים אומץ לשלוח לה את המכתב והיא בתגובה שאלה אותי על מה אני מדברת בכלל?
שהכל בסדר והכל אחלה והילדות שלנו הייתה מושלמת. הכל טוב.
חוץ מהעובדה שאנחנו לא מדברות. הכל מצויין. חוץ מהעובדה שבשניה שעזבנו את הבית של אמאבא מיאנו לחזור. אבל הכל מדהים. כמובן. כמובן.
אני זוכרת בגיל ארבע או חמש, רכבתי על האופניים בחצר. הגעתי לשער הירוק והתחלתי במסע בחזרה לחצר. שמתי כף רגל קטנה על הפדל ויאללה. רק שכמה שניות לתוך המסע האופניים התהפכו ואני זוכרת כאב חד בצוואר. כל כך חד שלקח לי שניה להבין אם אני מסוגלת לנשום. מהר מהר אספתי את עצמי והתיישבתי בחזרה על האופניים. בחנתי שאין אף אחד מסביב, שאיש לא ראה והמשכתי לבכות בפנים.
מתישהו לפני או אחרי המקרה הנ"ל הסתובבתי בסלון וראיתי שאבא השאיר את סכין הגילוח שלו על השולחן. בתור ילדה סקרנית ניגשתי לשולחן. בחנתי את הסכין ואת כוס המים שבה הוא טבל את הסכין. הסכין נראתה לי הכי מעניינת אז לקחתי אותה ביד. לפתע שמעתי את ההורים מתקרבים. נבהלתי וסגרתי את היד על הסכין.
ישבתי ככה דקות ארוכות עד שאמא ואבא שמו לב שהיד שלי נוטפת דם. למות ולא לספר.
בגיל שש עליתי לארץ. כיתה א'. משחקים בחצר בהפסקה. עפתי וריסקתי לעצמי את הברכיים. טסתי לשירותים. אני לא יודעת אם זה היה מוקדם בבוקר. או מתישהו באמצע היום. אני רק יודעת שלא יצאתי מתא השירותים הזה עד ששרת בית הספר מצא אותי בוכה בשירותים בסוף היום. לא ברור לי למה לא חיפשו אותי. או אולי חיפשו ולא מצאו. אני זוכרת את אמא ואבא במשרד של המנהלת, וכלם הסתכלו עלי ושאלו - אבל למה לא סיפרת לאף אחד?
בגיל העשרה, ניסיתי לתאבד. כתבתי מכתב והכל. אבל אז פגשתי את השכן שלי בפארק ונשברתי. סיפרתי לו הכל. והוא שיכנע אותי לא לעשות את זה. בגיל יותר מאוחר נודע לי שהשכן וחברה מהתיכון, התקשרו להורים שלי לומר להם שאני מתכננת להתאבד.
כשאבא שלי סיפר לי את זה בארוחת שבת לפני כמה שנים לא יכולתי להבין איך בתור הורה אתה שומע דבר כזה על הילד שלך. מספר פעמים. מאנשים שונים. ולא אומר מילה.
איך?
אנחנו נולדים תלותיים לגמרי באנשים המטפלים בנו. לוקח לנו דקה וחצי ללמוד את הדינמיקה ביננו לבינהם. אנחנו נעשה כל מה שצריך בשביל שהאנשים המטפלים בנו ימשיכו לטפל בנו - קוראים לזה הישרדות.
אני למדתי שאסור לי לדבר על הרגשות שלי. אף פעם. עם אף אחד. זה לא בטוח. אף אחד לא יכול להכיל. להבין.
אני עוד שניה בת שלושים וארבע. ועדיין עושה בדיוק את אותו הדבר. ללא יוצא מן הכלל.
אומרים בשביל לשנות משהו קודם צריך להודות בו. להבין אותו. אז הנה.
פאקינג מודה.
