אני נוטה לזה. מודה. הראש שלי מעבד את כל הזכרונות בסלקטיביות מדהימה - אתה גבוה (טוב אתה באמת גבוה), אתה יפה (כן יפה אבל גם יש לך כרס של סנטה קלאוס), אתה אוהב אותי (אני כלי קיבול לאוננות הדדית), אכפת לך ממני (אכפת לך ממני בעיקר כשעומד לך), אתה מדהים במיטה (כן אבל....לפעמים לוקח שעה עד שהחבר מוכן להסתערות).
בגדול, כשאני חושבת על זה בראש צלול. אז לא. ממש לא. הכי לא. כשהכוס שלי מתחיל לטפטף אתה התגלמות המין הגברי ואני לא רוצה לזיין אף אחד חוץ ממך.
חוץ ממין סליזי, מלוכלך, פומבי, מסוכן, מכאיב, מרגש, מכלה, מרוקן ובסופו של דבר מייאש - אתה בעצם התאום של הגרוש שלי.
וזו לא באמת הפתעה. הרי שאני נמשכת לפתולוגיה הזו - למכורים. למוכיחים. לאלה שלא מסוגלים לכלום חוץ מכסף והצלחה חומרית. וכל השאר כישלון. כישלון בתור חבר. כישלון בתור בעל. כישלון בתור אבא.
בא לי מישהו צלול.
(לא באמת. אני עדיין רוצה את המכורים כי גם אני מכורה).
אולי מספיק?
(עשיתי לעצמי טריגר. עברתי על השיחות האחרונות שלנו. על התמונות ששלחנו. משם עברתי לפורנו. משם עברתי לשעתיים של פאקינג אובססיה רטובה בין הרגלים).
רוצה להפסיק.