כמה ימים חולה מתה בבית. מכירים את זה כשווירוס אלים מתיישב לכם בריאות והכל כואב? מרגישה כמו המוות. ובמוות כמו במוות תמיד יש רצון לנוסטלגיה. התחלתי לחפור בבלוג שלי. רציתי לראות כמה רחוק אחורה כתבתי. ומה כתבתי. אז 12 שנים אחורה. היה בלוג גם לפני אבל מחקתי אותו. הבלוג שאחריו פשוט הפך לטיוטה. מכל מקום. שעות.
כמה שדברים שהישתנו - הספקתי לעבור ניתוח, ללמוד, להתחתן, לעשות ילדים, הפסקתי לחתוך, הפסקתי להקיא, הספקתי לעשות רישיון, לחזור לכתוב, להתגרש, לחזור ללימודים, לעזוב, פירסינגים, אימונים אימונים אימונים, להתגבר על מיקי, עבודה, חברים......
ודבר אחד שלא הישתנה - זיונים זיונים זיונים. נותרתי זונה חרמנית שכל הזמן רוצה להזדיין. שכל הזמן חושבת על מין. שמזדיינת עם כל העולם ואשתו (וסליחה עמוקה מכל הנשים שבעליהן גהרו מעלי בששון). קטע שכבר שנים אני "יודעת" שיש לי בעיה. כתבתי על זה. דיברתי על זה. אבל אף פעם לא האמנתי בזה. עד עכשיו.
שלושים וארבע - זה זקנה?
#עודרגע
#עדייןמגניבהאתעצמי
