יש את הבריחות שעושות את החיים קצת יותר נסבלים.
יש את האוטומט אליו המוח בורח בשניה שקשה לנו. כשעצוב לנו. בשעת חרדה. כשעולבים בנו. או כשפשוט משעמם. אבל בעיקר כשעולים בנו רגשות. אפילו רגשות חיוביים. לפעמים בעיקר כשרגשות חיובים עולים בנו.
אני לא שותה. אלכוהול לא עושה לי את זה. כמה כוסות יין ואני שיכורה. בין הפעמים שאני שותה יכולים לעבור ימים ושבועות ולפעמים חודשים. הבר בבית מלא. אני לא נוגעת. לעיתים רחוקות.
אני לא מעשנת ירוק. טוב, יש תקופות. אבל גם הן באות והולכות. בעיקר הולכות. יכולה לא לעשן גם שנים.
אני לא עושה סמים. טוב, עושה כשיש משהו טוב עם מישהו טוב. פעם אחרונה הייתה לפני שנה. ובתור מי שיש לה גישה לכל מה שקיים בשוק - כנראה שאני לא מכורה אם הפעם האחרונה שמחקתי את עצמי עם סמים הייתה בערך לפני שנה.
מעבר לחומרים, יש התנהגות הרסנית/כפייתית ובינהן -
אכילה כפייתית/אנרוקסיה, בולימיה
פציעה עצמית - יכול להיות על ידי גרימת חתכים, גרימת כוויות, הפרעה לריפוי פצעים, כסיסת ציפורניים, מריטת שיער, גרימת מכות וחבלות לגוף ושבירת עצמות מכוונת.
התמכרות להימורים
התמכרות לעבודה
התמכרות למין
בעבר הייתי אנורקסית. אחר כך התקדמתי לבולימיה ובינהם חתכתי את עצמי כמה שנים טובות. כשהדבר הכי מפחיד שעשיתי היה לקחת תער ולחתוך הכי עמוק שאפשר בבשר. לא זוכרת מה בדיוק גרם לי לחרדה מטורפת, אבל אני זוכרת כמה פחדתי וכמה כפייתי זה היה. אני זוכרת את הכאב כאילו זה היה אתמול. כאב דק ומדוייק של מתכת שמפרידה את העור ואת הגעש שהגיע שניות אחרי החתך. זה היה חתך עמוק שהצריך תפרים. אבל כל מה שעשיתי היה לגשת לארון המשקאות והוצאתי ממנו את הוודקה, שפכתי על החתך. נתתי לדם לגלוש ואז לקרוש. עם הזמן זה החלים.
מה שמשותף לכל ההתנהגויות ההרסניות האלה ולהתמכרויות הוא חוסר היכולת לדבר. לשתף. או בגלל שאין עם מי. או בגלל שאנחנו לא רוצים, לא מסוגלים. את הרגשות אי אפשר לקבור. אפשר להתעלם. להתכחש. אבל הם תמיד מוצאים דלת אחורית.
הייתי כל כך גאה בעצמי על כך שהפסקתי לחתוך. על כך שהפסקתי להקיא. אמרתי לעצמי שמצאתי דרכים יותר בריאות להתמודד עם הרגשות שלי ועם החרדה שלפעמים לופתת כל כך חזק שאין אוויר.
שנים גם לא עישנתי. אפילו לא בכאילו. "עשיתי" את זה.
עד שלפני כמה שבועות, ידיד שלי הזמין אותי לפגישה. הוא מהמר כפייתי והוא הולך לפגישות. הוא הזמין אותי להגיע בתור התומכת שלו. ישבתי שם ולרגע הכל הרגיש מאוד נכון. רק שאני לא מהמרת כפייתית. ידעתי. ידעתי במשך שנים והתכחשתי. חזרתי הביתה ונכנסתי לאינטרנט. מצאתי מספר. לא הייתי יכולה להביא את עצמי להתקשר. למחרת, כשאני בעבודה, בהפסקת סיגריה, אזרתי אומץ וחייגתי. הבן אדם שענה לי היה עסוק וביקש שאחזור אליו. קצת הופתעתי. חזרתי אליו למחרת. ומשם הכל די היסטוריה.
לקח לי שתיים עשרה שנים להודות. לאסימון ליפול ולהכנס לאן שהוא צריך. שתיים עשרה פאקינג שנים.
