כולם אמרו לי, אל תחכי להתגרש. אלה השנים הכי יפות של חייך. צאי אל השוק צעירה, רעננה ויפה.
ולא שהייתי צריכה סיבות לצאת מהתופת, אבל זה בהחלט הדהד בראש.
תמיד רציתי להיות אמא צעירה. את ילדיי ילדתי בשנות העשרים. בדיוק כמו שרציתי. כשאני מסתכלת אחורה אני לא יודעת מי הייתה המטורפת הזו שעשתה את זה בלי קמצוץ של פחד. אשכרה ישבתי וגידלתי אותם. כמו שתמיד חלמתי שאעשה. בראיה לאחור אני לא יודעת מאיפה היה לי האומץ אבל אני מניחה שזה היופי - לבוא לדברים הגדולים של החיים עם ציפיה ריקה. ריקה כי אתה לא יודע מה באמת מחכה בצד השני עד שאתה לא מנסה. אז ניסיתי בכל הכוח.
אף פעם לא ראיתי את עצמי כגרושה. אבל כמו הילדים, גם לנישואים באתי (פעורה בת 25) ועשיתי את המיטב. פחות הצלחתי בנישואים.
בשבועות האחרונים אני אוכלת כאפות. אגרוף אחרי אגרוף. לא אשקר, קשה לי להתמודד. מאוד קשה לי.
ברירת המחדל שלי היא כובע מצחיה ומשקפי שמש שמסתירים את העיניים. כי הן תמיד נוזלות.
תמיד אמרו לי - את נורא דרמטית, תמיד זה נאמר בביקורתיות. בעיקר מאנשים שטוחים וחסרי מעוף. לטוב ולרע.
נורא רגישה. זה מה שאני. עם כל הפוזה. ועם כל ה"מגניב". אני חוה את העולם הזה ב HD, במימדים שקשה לי לתאר. וכשטוב לי, טוב לי עד אחרון הנימים והחושים. וכשרע לי - אני מתה כל פעם מחדש. לכן אני עושה כל מה שאני יכולה, ה כ ל בשביל להמנע מכאב. כי אני יודעת כמה זה מפרק אותי. לאחרונה, החלטתי להפסיק עם כל ההסחות שראש יצירתי כמו שלי מצליח להמציא. ולא חסר. החלטתי לפגוש את הכאב שלי - פנים מול פנים. ואני לא יודעת אם אשרוד. אני לא בטוחה. הכל עולה. מציף. אני טובעת. כל מה שהדחקתי במשך שנים. כל השקרים שסיפרתי לעצמי. כל מה שלא התמודדתי איתו ושמתי בצד. או איפה שלא יהיה - העיקר שלא יכאב. ועכשיו כל הכאבים כולם. בבת אחת. ואני לא יודעת אם אשרוד את זה פיזית. נפשית אני אפילו לא מנסה.
אז אני נסוגה. מהכל. מכולם. אין בי טיפת אנרגיה או כוח. לא לחיוכים מאולצים ולא לשקרים. הכל בי פתוח ונע. אין לי אנרגיה להסוות. אז אני מסתגרת בבית. עושה את המינימום של המינימום. מתקשה לנשום. את יום ההולדת ביליתי במיטה. כל היום.
ואז אתה. התליין האחרון. זה שנאחזתי בו עם הציפורניים בשביל כמה שניות של שפיות באי הטירוף - מגיח כמו דמות מהערפל. וכמה נעים לי שלא שכחת. וכמה נעים לי שאתה כותב שאתה אוהב ומתגעגע. כל יום. אבל אני יודעת שלפתוח לך דלת - זה לסגור דלת אחרת עלי.
ואני כל כך רוצה לשמוע את הקול שלך. להריח אותך. לאבד את עצמי בך. אני כל כך צריכה אותך עכשיו. אתה התרופה הכי טובה מאז מיקי. אבל זה ידוע, שהמרפאים הכי מופלאים הם אלה שיודעים קודם לפצוע ואז ללקק את הפצעים.
אני בטוחה שאני עושה דברים לא נכון אבל אני מקווה שאני גם עושה דברים נכונים.
אני לא רוצה לכתוב שיותר גרוע מעכשיו לא יכול להיות - לא רוצה שמרפי יוכיח אותי על זה.
אבל המון זמן לא הרגשתי כמו שאני מרגישה עכשיו. בעצם - המון זמן לא הרגשתי.
לא יודעת מה רציתי לומר בכל זה.
רע לי.
