"אני כותב אליכם מקרקעית ההכרה שלי, היכן שה"אני" שלי נמצא, כבר שבועות, בדיכאון-קיומי, ופותח בנסיגה מהותית אל המיטה והשינה, והיא היחידה שמחבקת אותי ועוטפת אותי בחשיכה שאין בה נוף, באווירה של כלום כזה שבו כל הדברים שהכרתי נופלים על חרבם והמציאות נעלמת בדחיפות מכל ההכרה שלי. והרצון הנואש הזה למות ללא כאבים נדחק למוחי והופך ל-'קבוע' כמו פיי אר בריבוע או כמו הטענה האאוקלידית שקו ישר הוא המרחק הקצר ביותר בין שתי נקודות.
ואני מתעורר כגוף חסר-תכלית, למעט כמה חובות לתעשיית הסרטים, לשחק מול בדל צופים את האינ-אונות שלי, סרטים שהם בכלל משחקי הלוטו של חבורת זקנים בבית האבות 1, ואז עם מעט האור שמתפלח אלי מן החרכים אני מתבונן בקירות חדר השינה שלי. עשרות צילומים תלויים מולי, עדי התביעה שלי. או הטענה הקולקטיבית: "אסי דיין, אתה מיותר!!" ולא משנה אם בחיי או במותי. כי כעת אני סדרן-החנייה במגרש הטיפשות, הרוע והבורות.
עכשיו חמש לפנות ערב. איש לא צילצל, כרגיל. איש לא בא. גם לא אשה. אני מיותר ובודד מתמיד, אין לי חברים או חברות ואני עומד בפינת החיים, מרצה עונש סיזיפי. לגלגל את דמיוני לחלל העולם, לנשים וגברים שחיים איזו ריצה מטורפת בגודל דינוזאורי אל עבר הברירה שהגורל סימן להם בתור איזה פרפר לא נחמד ולא ישב אצלי על כף היד... ואני נשכח ומיותר, כמו מעיל-רוח כשאין רוח. והדמיון חוזר אלי כי בסך הכל לא עברתי שם ואני מטרד עבור כולם, ואם אמות אולי יבכו יומיים ויחזרו למסלול הרדיפה אחר אותו פרפר חצוף וקטנטן, המעיז עם היופי שלו להנחית מכה ממיתה על כל האסתטיקה של החרא שלהם."
-אסי דיין