עם אישה שהכרתי לאחרונה, היא בערך בת 60 עם סיפור מעניין ודומה לשלי בהרבה מובנים.
השיחה הייתה על היכולת הרגשית שלנו בגילאי העשרים, על כמה הכל כל כך טוטאלי וכמה שאנחנו לא באמת יכולים לראות מעבר לאף שלנו. מצד אחד זה חלק מלהיות צעיר, חסר מעצורים, להרגיש הכל ברמות מפגרות ממש. מצד שני, ההיפר פוקוס על דברים/אנשים הורס אותנו עד כלות.
מודה שזה גורם לי לחשוב על איפה אני עומדת בסקאלה הזו של היכולת הרגשית. יש נושאים בהם הבגרות הרגשית בשיאה כשבדברים אחרים הבגרות הרגשית ממני והלאה - כשהתגובות הן כמו תגובות של בת עשרה מחורפנת הורמונים ואידיליה מפוספסת.
ושוב אני מוצאת את עצמי עם הצורך להחליט או זה או זה, שיש דבר נכון ויש לא נכון.
אבל בחיים כמו בחיים, יש דברים/אנשים שתמיד מוציאים אותנו משיווי משקל.
או שאולי אני פשוט כל כך שבורה ופגועה עכשיו והמוח שלי פשוט רואה דברים שבכלל לא קיימים.