היא שאלה אותי היום בטיפול. מיהרתי לומר לה שכבר אין לי את המותרות. יש לי ילדים ובזה נגמרה האפשרות הזו.
אני מודה המחשבות מתגנבות. כל מה שאני רוצה לעשות בימים אלה זה להתכרבל במיטה בתנוחת עובר, לבכות ולצעוק ו....אני חושבת שהדבר הכי נוראי שבן אדם יכול לחוות זו תחושת הבדידות. שאף אחד לא מבין אותו וששום דבר לא הולך להשתנות לטובה. שאין אפשרות. הכל נגמר.
אני מסתובבת בעולם כמו זומבי, הילדים איתי תמיד ללא יוצא מן הכלל. הגרוש לא לקח אותם במשך שבועות ולפי איך שהדברים נראים עכשיו הוא לא יוכל לקחת אותם בשנה הקרובה ואולי לעולם לא.
תמיד חשבתי שאנשים מזדקנים בגלל הגיל, עכשיו אני יודעת שהדבר האחרון שהזקנה קשורה אליו זה הגיל הפיזיולוגי. הטראומות שלנו נערמות אחת על השניה ומתישהו הן הופכות לרוב ואנחנו למיעוט. השיער מלבין, הגוף תשוש מחוסר שינה ואוכל, נאכל מבפנים מהסיגריות. אבל יותר מהכל היאוש, חוסר האונים. חוסר היכולת להתמודד עם עוד כאפה ועוד כאפה ואז עוד כמה שיהיה בשביל הכייף.
אני שואלת את עצמי האם אני עושה את הדבר הנכון? עשר שנים הותקפתי מכל זווית אפשרית ונותרתי עם ספק מתמיד בהוויה. הספק מכרסם בי אוטומטית, כמעט ללא שום אפשרות להתנגדות. הרוב המוחלט של האנשים אומר לי שאני משוגעת, מטורפת. תניחי. תנוחי. תעזבי. אבל אני לא מפסיקה לרעוד בגלל שאני יודעת. אני יודעת שאני לא ממציאה את מה שקורה ואת מה שעתיד לקרות. אני רואה את זה קורה מול העיניים שלי ואין לי שום דרך לעצור את זה.
ואני מפחדת. מפחדת כל כך.
אני צריכה להיות זהירה במה שאני אומרת ולמי. במה שאני כותבת ואיפה. כן אני פרנואידית ולא איכפת לי שאף אחד לא מאמין לי. אז תרשו לי את המקום הזה לפרוק. באנונימיות.
כן, לומר שרע לי לא מתחיל לתאר את המצב הנוראי שאני נמצאת בו. הכאב גדול מנשוא והיאוש והספק מכרסמים. יש לי את אמא דלת ליד. יש לי את הקטנים. אין לי מותרות. יש לי כאב.
