בחודשים האחרונים אני עצב חשוף. נא.
כמו עיפרון שחודד וחודד וחודד במטרה להגיע לשפיץ אבל מרוב גילוח מאסיבי של המסביב הלִבָּה קרסה. מסתבר שלמסביב יש מטרה - להחזיק ולייצב את מה שבפנים.
אני לא מצליחה להתמודד עם שום דבר. כלום.
אפילו לא עם הדברים הקטנים. הכל נראה מאיים וגדול. אני לא סומכת על אף אחד בעיקר לא על עצמי.
אני מרגישה שהגוף שלי אוטוטו קורס.
קיץ. חם. ילדים בבית. אמא חרא שכל היום מעשנת במרפסת ולא יכולה לתת לילדים שלה קמצוץ תשומת לב. אמא שפורצת בבכי באמצע החיים והם לא מבינים. גם אני לא מבינה.
אני לא מבינה שום דבר.
אם יש דבר אחד שמחרב את האני העצמי שלי זה כשאומרים לי שאני עצלנית. כן אני לא זזה. כן לא מצליחה. אבל זה לא בגלל שאני לא יודעת איך. הרי אני יודעת לעשות הכל לא פחות טוב מהמושלמים, אז למה אני לא זזה?
מה ההבדל בין עצלן לפחדן?
מילא לתפקד בדברים שאני יכולה ויודעת, אבל רק מהמחשבה על תפקוד בהכל כולל הכל כי אין מישהו אחר שיעשה - אני לא מצליחה לצאת מהמיטה.
ולא משנה שכל מי שמסתכל על המצב שלי לא מבין איך אני לא מצליחה לתפקד. הרי יש מהכל. לא צריך לדאוג לשום דבר במיידי. כמה זה בלתי נפתס שמי שיש לו מן החומרי יכול להיות עצוב ריק וחרד מהחיים עד כדי שיתוק.
נכשלתי.
אף אחד לא מבין. אפילו לא קרוב.
בית. מיטה. קבר.
לא רוצה יותר שום דבר.
מצחיק שהפחד הכי גדול של מי שמסביב הוא שאדם במצב שלי יעשה מעשה ויתאבד.
מצחיק. אם אין לך כוח לקום מהמיטה, מה בדיוק תצליח להוציא לפועל? תוכנית? עם פרטים?
המפחיד הוא לא מה שאדם יכול לעשות. זה מה שהאדם לא עושה שמביא אותו בדיוק לאותו המקום מבלי להוציא שום דבר לפועל.
אין צורך בהודעות. זו לא צעקה לעזרה.
לא הולכת להתאבד.