שאיש לא נגע בי. לא הסתכל עלי. לא התנפל עלי. לא נתן עבודה.
הזמן הכי ארוך שהיה לי בלי מגע אנושי.
נראה לי שאני באמת יכולה לעשות את זה. אני חושבת. הכי מהססת. אבל אולי. אולי אתה צודק.
שנה אחרי כאילו לסגור מעגל באותו המלון הנלוז, אפילו באותו החדר. לא הספקתי להכנס לחדר תפסת אותי עליך ועברת לגור אצלי בפה.
מה שקצת מרחב עושה לאנשים. פאק. כמה התגעגעתי לריח, לעיניים, לתחת לזין...fucking daddy.
עליתי עליך בגופיה ותחתונים אחרי שהתלבשת ונשכבתי לך על החזה. נושם נושמת נושם נושמת. את בוכה? מה פתאום. יד על השיער מרימה לי את הראש והנה פנים מנוזלות של ילדה בוכה. למה את בוכה? אני לא בוכה יש לי אלרגיות. למי יש אלרגיות ביולי? לי יש אלרגיות ביולי. זהו אין יותר זכר לדמעות. עבר לי. ולא נדבר על זה.
פוסט טראומה זה השם האמצעי שלי. אבל אל תדאג, הכל מאוד ספציפי. אני משתלטת על זה.
מה שקצת מגע אנושי עושה. להתפרק ככה זה הפחד הכי גדול שלי. אני תמיד בוכה מול כולם. אבל לאבד פנים מולך? אף פעם.
אומנם לא גדלתי במשפחה אירית כמוך, אבל אנחנו ממש second best כשזה מגיע להבעת רגשות.
מסניפה את הזרועות שלי בדרך הביתה, אני מעדיפה לא להתקלח אחרי המפגשים שלנו. ומעדיפה שתגיע לא מקולח. כל הנקי המיידי הזה מסתיר את הריח שאני כל כך כמהה לו.
כמה אני מתגעגעת לשכב ככה על מישהו להתרפק. להפנות אליו מבט של טמבלית אבודה ולשאול בקול רם, מה אני אמורה לעשות עם החיים שלי daddy?
אין שום דבר נורמלי ביננו. זה דפוק וחולני מכל צד. אבל היום הרגעים ביננו הרגישו לי הכי נורמליים מזה זמן. הכל יחסי נכון?
ביחס לחודשיים האחרונים - אתה והקשר איתך נורמליים.
אני אוהבת אותך.
