כשאני צופה בכל מיני תוכניות אליהן מגיעים בני זוג והצלחתם בתוכנית תלוי אך ורק בשיתוף הפעולה בינהם אני מבינה כמה הזוגיות שלי, האחרונה וכל אלה שלפניה אפילו לא ראויות להקרא זוגיות. אם הייתי מגיעה לתוכנית שכזו עם בן הזוג האחרון אנחנו לבטח היינו הזוג הכי פסיכי עם הכי הרבה דרמות ומלחמות. משהו בסגנון של מר זיסמן וגרושתו, רק שאנחנו היינו ככה מהיום הראשון כשהטורים רק עלו ועלו עם כל דקה נוספת ביחד.
אני נזכרת בנו בחדר הלידה שאליו הגעתי פעמיים אחרי ריב פסיכי שקדם ללידה ובטח גרם לגוף שלי לרצות לפלוט את התינוקות באופן מיידי. גם הם לא יכלו לשאת יותר בלחץ שהועבר אליהם דרך חבל הטבור ומי השפיר שהפכו לביצה של פחד בה הם התפתחו במשך תשעה חודשים.
את הדמעות בלידה הראשונה אני זוכרת היטב, לא האמנתי שמכל הכאב יצא ממני בעיקר ומאיתנו בכללי משהו כל כך טהור ויפה.
אני חושבת שכשאומרים על מערכות יחסים ששום דבר אינו מושלם ולכל זוג יש את האתגרים שלו לבטח לא מתכוונים לסינדרום שטוקהולם או לאלימות היום יומית שחווים אנשים מסויימים בזוגיות. זה יותר בכיוון של, מאמי לא בא לי להוציא את הזבל - את כועסת לרגע אבל החיים לא נגמרים.
הרבה דברים משפיעים על התפיסה של מערכת היחסים בין בני זוג - מגדר, הרקע התרבותי, הרקע המשפחתי. אפילו לא ידעתי שאני נמצאת במערכת יחסים (כולן כאחת) רעילה דורסנית ומתעללת. כשאין לך למה להשוות, או לחילופין כשיש לך למה להשוות וזה מילימטר יותר טוב ממה שאתה משווה אליו - את חיה בתחושה שככה זה אצל כולם ולפחות זה לא כמו אצל אבא ואמא - חלום.
אני חושבת שהמשפט שהכי ליווה אותי בכל הסיפורים היה ״הוא אוהב אותך בדרכו״. בכל כוחי ומאודי ניסיתי לראות את אהבתם בדרכם רק שאף אחד לא אמר לי שמגיע לי שיאהבו אותי בדרכי. בעדינות, ברוך, בהבנה. בתמיכה, בחיזוקים חיוביים, באהדה.
הרצון הזה להכניס ריבוע לתוך עיגול. להלחם בפינות, להוכיח שאת טובה; גבר על הכל. אבל שום דבר אף פעם לא מספיק ושום דבר אף פעם לא טוב כשאת מתמקחת מול מי שבילה את רוב חייו בהשפלה והתעלמות מוחלטת מצרכיו, קודם על ידי הסביבה ואח״כ על ידי עצמו. זה טפשי לפחות כמו לעמוד על פסי הרכבת ולחשוב שאת בדרך לחופשה כשאת בעצם בדרך לביתור מאסיבי. אבל המציאות היא בעיקר איך שאנחנו מציירים אותה. יש לנו סיבות ותירוצים להכל. ומי שלא מסוגל לראות - באמת לא מסוגל לראות את הרכבת הדוהרת לעברו. האידיאליזציה שאנחנו עושים היא לא פחות ממנגנון הגנה משומן היטב. לגוף ולראש יש הרבה תוכניות מגירה למקרים בהם אנחנו מאויימים מנוצלים ונפגעים באופן סיסטמטי.
אז למה הראש חוזר לאותו המקום, לאותו האדם? פעם אחרי פעם? כשהקול בראש אומר לי - לחזור לשם זה מוות בטוח. למה כל התירוצים נערמים אחד על גבי השני ״ומשכיחים״ ממני את המציאות ממנה ברחתי? (לא ברור לי איך בכלל עשיתי את זה).
וזו רבותי, היא שאלת השאלות.
אולי אני באמת רוצה למות. לא בהתאבדות - אני פחדנית מדי. אבל אם מישהו אחר יעשה את העבודה בשבילי...אני מנסה לחשוב על סיבה אחרת ולא מצליחה למצוא.
הפחד? הפחד הוציא אותי משם.
אהבה? לא.
תלות? כן.
ואז את אומרת לעצמך, אני בסה״כ לא מפגרת, די מודעת לעצמי אפילו יודעת לקרא ולכתוב בכמה שפות. אז ל מ ה???
למה אני חושבת שאני זבל, חרא של בן אדם.
שלא מגיע לי שום דבר מהחיים האלה וממה שיש להם להציע. למה אני שונאת את עצמי שנאה קיומית כל כך עזה?
למה אני ממשיכה לרוץ אל התופת ולקרא לזה אהבה? הקרבה? ביטחון?
Side note
שמתי לב שבאינטראקציה שלי עם אנשים אני נוטה מיידית לראות את הילדים שהם היו, ממש פיזית. וככה כל אדם ללא יוצא מן הכלל מקבל ממני אמפתיה אינסופית - גם אם הוא מניף סכין לעברי. איך אפשר לשנוא ילד? לכעוס על ילד? אני אישית יכולה להתעצבן וגם זה עובר תוך כמה שניות אחרי שאני חוזרת לעצמי. עכשיו, זה דבר יפה לעשות, במיוחד למי שקשה לו להיות אמפתי לאנשים. אבל זה קטלני למי שמראש מגיע בסלחנות יתרה וקבלה של האחר גם אם מולו עומד השטן בכבודו.
בזמן האחרון אני מנסה לחשוב על עצמי. בגיל שש, תמונת דרכון בשחור ולבן. שתי צמות אחת בכל צד עם סרטים קשורים בקצוות.
נראה לי שהילדה הזו, שלא מחייכת אפילו לא טיפה זקוקה לאמפתיה ממני. שלושים וארבע שנים של שנאה, ניתוק והתעלמות.
איך מפצים?
