במרפסת ומלטפת את הקרסול. יש משהו נעים בעקיצת יתוש שהגיעה לשיאה. זהו גירדתי עד זוב דם לא נשאר שום דבר I have arrived.
כשהייתי בת עשרים בורקס אמר לי משפט שאני נזכרת בו רבות - אפילו השטן לא מעולל לאנשים מה שהם מעוללים לעצמם.
אנשים הם באמת העונש של עצמם. אלה שפוגעים ואלה שמנסים להבין ואלה שמנסים לשנות ואלה שלא מצליחים להרפות. בסופו של דבר כולנו באים מאותו הכיוון וגומרים באותו הכיוון. רק שיש כאלה שנתקעים על זה חזק ולפעמים עד הסוף. כמו שאני נתקעתי על מיקי ארבע עשרה שנים, כמה הזוי זה נקרא לי עכשיו. כמו שנתקעתי עליך בתסביך שטוקהולם פסיכי עשר פאקינג שנים. שני ילדים. אחת אני. אומנם מתנדנדת וכבר לא מה שהייתי פעם. אבל פאק.
אני נזכרת איך הוצאתי רישיון באמצע שנות העשרים, האמת שהעדפתי למות. ובאמת מתתי בכל התהליך הזה. עשיתי משהו שלא ראיתי את עצמי עושה. כבר הכנתי את עצמי לעובדה שלעולם לא אנהג.
לא נהגתי גם שנתיים אחרי שקיבלתי את הרישיון. עד כדי כך זה שיתק אותי. ואני מסתכלת על עצמי היום, מי יכול לי על הכביש?
מי יכול לי בחניות? די זה בדיחה. אני לא מאמינה שאי פעם הייתי על סף עילפון כשהייתי עולה על הכביש.
ומה בעצם השתנה? לא המכאניקה של הנהיגה שהרי את זה כל אימבסיל מסוגל לבצע. הפסקתי להשתין במכנסיים. זה מה שהשתנה. והיום אני משתינה על אחרים (לרוב בנימוס😶).
אז שוב פעם שם. גם כאן יש לי רישיון שנתיים כבר (כמה סמלי), אז יאללה להשתין במכנסיים. כבר מכירה את התִּרְגֹּלֶת.
אתרסק אז אתרסק. בין כה שום דבר אינו מובטח לאיש. יום אחד אתה מתעורר וחוטף שבץ מוחי, במקרה לא מקרה גרושתך מוצאת אותך ומצילה לך את החיים. יש ברי מזל שזה אשכרה לוקח אותם.
אל תודה לי. לוקחת את מה שלוקחת ורצה הכי רחוק שאפשר. כשמצליחים לברוח מבית בוער אומרים מודה אני גם אם כל מה שעליך זה הפיג׳מה הכי מסריחה שאי פעם לבשת.
שלום חיים. שנבכה ונשתין ביחד?