את הילד שלך רץ לרכב שדומה לרכב של אבא שלו כי הוא חושב שאבא שם רק בשביל לגלות שזה לא הרכב של אבא ואבא....אבא לא כאן.
בטיפול האחרון נשברתי. נשברתי בשם הילדים.
הם קטנים אבל הם מבינים. אולי לא כמו שאנחנו מבינים אבל הם מבינים - אבא לא כאן. אף פעם. אבא תמיד חולה. לאבא תמיד יש דברים יותר חשובים לעשות. אנשים אחרים לדבר איתם, אנשים אחרים לתת להם את תשומת ליבו.
וככה הם גדלים ואי אפשר להחזיר את הזמן.
אבא לא כאן. אף פעם. אבא אף פעם לא היה כאן וכנראה כשאבא יבין את גודל החסרון שלו בחייהם זה יהיה מאוחר מדי.
מזל שלאבא יש כסף ואבא יכול לממן טיפול.
אומרים לי, תסתמי. לא הכל רע. לפחות הוא ממן אותך ואת הילדים. יש לכם חיים יפים.
חיים יפים.
בלי אבא.
אני מרשה לעצמי לכעוס. כי את הבור הזה לא יכסה שום אדם ושום כסף. החסך, החסרון פוערים את הלב למימדים שאיש לעולם לא יוכל למלא.
אנחנו תמיד עושים לאחרים את מה שעשו לנו. יש לנו תירוץ, סיבה. מותר לנו. עשו לנו ואנחנו ״בסדר״.
האומנם?
הדמעות חנקו, מה אני יכולה לעשות? אני? הוא לא כאן, אני לא יכולה למלא את מקומו לא משנה כמה אנסה.
את יכולה לתת לזה מקום. את יכולה להרשות להם לדבר על זה.
זה יספיק?
אז לא, אין לכם את האבא הכי בעולם. איך אני מדברת על זה עם הילדים? מבלי להכניס להם דברים לראש. מבלי להרוס להם את הפנטזיה.
מצד שני, לתרץ להם, לעשות אידיאליזציה חמור לא פחות. זו לא האמת.
בן זונה.
