מאז שאני זוכרת את עצמי אני יכולה להעיד שהייתה לי משיכה לשני נושאים מעניינים מאוד.
לילדים יתומים ולאנשים בבתי כלא.
ההזדהות שלי עם שתי האוכלוסיות כמעט מפחידה והמשיכה אליהם, לחייהם, לנסיבות ברורה עכשיו יותר מאי פעם.
אומנם יש לי הורים פיזיים, מאז שאני ילדה אני מרגישה יתומה. ואומנם מעולם לא הודיתי בזה, לפחות לא באופן רציני, עמוק בפנים אני יתומה.
אז תמיד עניין אותי לדעת מה יתומים אחרים מרגישים. מצאתי בהם נחמה. לא יכולתי להסביר את עצמי לעצמי במילים, ודרכם הזדהיתי עם מה שהתחולל לי בפנים.
האנשים שבכלא הם ההמשכיות של היתמות וגם יתומים במובן. רבים מהם יתומים באופן ממשי. תמיד הייתה לי הבנה, הכלה, הזדהות מולם ואותם.
כשאני מסתכלת על המילים שלי, ובכלל על המלל של חיי עד היום הוא מלא באלימות.
אף פעם לא הכו אותי פיזית בבית אבל המלל שלי אלים מאוד, מורבידי מאוד. מוות, אלימות, פחד קיומי.
כל הפעמים שנתתי לגברים לפוצץ אותי במכות. פיזית. והם רק התפעלו, איך מטר וחצי של ילדה יכולה לספוג את האגרופים והמכות מבלי לפצות פה. מבלי להזיל דמעה.
ופתאום זה הכה בי (pun intended)
אני יתומה בבית כלא, לא בוטחת באף אחד כי אין במי לבטוח. כל מי שהיה אמור להגן עלי - נכשל. כל מי שהיה אמור להגן עלי - זרק אותי לתוך האש. שוב ושוב. ואיכשהו נתקעתי בכלא הזה פעם אחר פעם. אף אחד לא מקשיב. אף אחד לא רואה.
כשאני בוכה על הילדים היתומים, כשאני בוכה על האסירים - אני מרגישה את מה שלא הרשתי לעצמי להרגיש. לא מקרוב.
אני בוכה עליהם אבל אני בעצם בוכה על עצמי.
בוכה על עצמי.
