חודשים שלא הייתי בדייט.
אני לא במצב רוח ואנשים לא מעניינים אותי.
באופן לא מפתיע חטפתי עצבים על daddy, לא עניתי להודעות שלו ולקח לו שניה וחצי להבין שאני כועסת.
הוא לא יכול להתמודד עם כעס מאנשים אחרים, הוא מחפש כל דרך להשלים. הכעס בא אחר כך. הפאסיב אגרסיב לא כל כך פאסיב. הוא מתנצל ואז אני מתנצלת עשרים פעם על שפגעתי ברגשות שלו.
הוא מתקשר אלי דקות לפני שאני יוצאת לדייט. התזמון שלו תמיד מושלם. מדבר מלוכלך באוזן ואז אומר שהוא מאוד רוצה שאמצא מישהו כבר בלה בלה בלה. אני מאחרת לדייט. מגיעה. מתיישבת.
הוא חמוד. גדול ממני בכמה וכמה שנים. יש לו קול מחרמן, ידיים גדולות. אני מקשיבה.
לפני כמה חודשים הייתי קופצת עליו, תרתי משמע.
הוא מדבר ואני מריצה בראש תסריטים על איך אני עולה עליו באמצע בית הקפה ולוחשת לו daddy באוזן, סליחה הוא הוא אוהב שקוראים לו big boss. נושכת לו את הצוואר בין הסנפות ועושה קולות של כלבה ביחום את הסצינריו הזה דוחק תסריט אחר על איך הוא מחרפן לי את הרבי. אני רואה כמה מעצבן הוא יכול להיות.
בסדר - באת, הצגת, טיעון הפתיחה שלך היה משכנע.
אפילו יש לנו דברים במשותף. ברור שאני נמשכת אליך כי אתה חי על הקצה חולה אדרנלין ובטח פסיכי במיטה.
אין לי כוח להקשיב לאף אחד. לטפל באף אחד. לקצץ מהזמן שלי בשביל מישהו.
יש לי בחילה.
יום אחד אני אמצא מישהו שמדבר לאט. לוגם לאט. מישהו שלא חי על גלגל ההוכחה.
או שלא.
side note
מלא זמן לא התאפרתי. גם היום לא ממש אבל שמתי מסקרה שיראה שאני לא שמה זין אחד גדול על כל הסיפור, ואמאלה!!! שלום ריסים!
מחר יש לי דייט נוסף (עם מישהו אחר).
לא יודעת למה אני טורחת.