אני זוכרת שההורים היו מארחים המון, כיאה למורשת שלנו פותחים שולחן גדול בחצר. אוכלים שותים מכניסים אורחים כמו שרק בעדה שלנו יודעים.
כשהייתי בת שלוש או אולי ארבע אני זוכרת התכנסות בחצר. אמא אמרה שהיום תבוא גברת שתחורר לכל הילדות את האוזניים.
לא בדיוק הבנתי מה זה אומר. זה לא היה חשוב.
שעת ערב, קיץ. אני אחותי מארק ואנה אחותו משחקים מחוץ לחצר, מצפים אבל לא יודעים למה מצפים. הם קוראים לאנה להכנס לחצר, היא הייתה בת שנתיים לכל היותר. מושיבים אותה על כיסא בחצר, אמא שלה מחזיקה אותה כמו שה על מזבח ההקרבה והגברת מתחילה במלאכתה.
צרחות אימים בוקעות מהחצר, כולנו מסתכלים אחד על השני באימה ויודעים שתכף תורינו.
הם קוראים לי לבוא, אני מתיישבת על הכסא.
באופן מפתיע אני לא מתפרעת או מתנגדת. אמא לא צריכה להחזיק אותי. אני יודעת שאין מה להתנגד, כמו באונס עדיף לתת לזה לקרות.
הגברת מחממת את המחט ומחדירה אותה לתנוך האוזן. אני לא זזה לא בוכה. האוזן השניה. נגמר.
חוסר האונים ההשלמה ההבנה שאין לאן לברוח מגזר הדין. את נעלמת בתוך עצמך מתנתקת ממה שקורה ושורדת.
