כשהייתי ילדה קטנה ברוסיה (עד גיל שש אז זה יכול להיות כל גיל עד אז) גרנו ליד בן דוד של אבא שלי ולו היה בן בשם Marc.
אנחנו בני אותו גיל ומסתבר שהוא היה מתעלל בי ללא הפסקה. מושך בצמות מחטיף מכות וכיוצא בזה.
פעם אחת אמא לקחה אותי איתה אליהם הביתה. היא הלכה לשבת עם האמא כמו שאמהות עושות ואני הלכתי לשחק עם Marc.
היינו בחדר שלו ופתאום הרגשתי שהוא שם לי משהו על הצוואר. לפני שהבנתי מה קרה זה התחיל להתהדק ומיד שמתי את הידיים הקטנות שלי בין השרוך או החבל אני לא מצליחה לזכור מה זה היה.
הוא הדק את זה יותר ויותר חזק והרגשתי איך זה חותך לי את האצבעות.
הפחד הקיומי הכאב, הרגשתי שאני הולכת למות. אני זוכרת שחשבתי שזהו זה. קראתי לאמא שלי - אמא אמא אמא אמאאאאאאאא, אף אחד לא הגיע. אני חושבת שהם היו רחוקים מהחדר שלו.
מה שהרגיש כמו נצח בטח נמשך רק כמה שניות. כמה שניות של אימה אלימות ופחד עמוק.
או שהוא שחרר או שאני הצלחתי לתלוש את זה מהצוואר. אני לא זוכרת. אני רק זוכרת שהסתובבתי עם הרגשה של פחד קיומי זמן מה.
ושאף אחד לא בא להציל אותי.
כשאני נזכרת בחוויה הזו מנקודת מבט של ילד,
החוויה נורא דרמטית. האירוע עצמו וההבנה שאף אחד לא בא אחרי שצרחתי בכל הכוח משאירים חותם על מוחו ונשמתו של ילד.
במציאות אמא כנראה פשוט לא שמעה אותי צורחת. כנראה היו בחלק אחר של הבית, רחוק מהחדר. ברור לי כשמש שהיא הייתה באה תוך שניה. אין לי ספק.
אבל בתור ילדה, לא הייתה לי האפשרות לבדר נסיבות ומציאות ולנתח אותם באופן אובייקטיבי.
כחלק מעבודה עצמית שאני עושה בזמן האחרון אני מבקרת זיכרונות ילדות שהשאירו בי חותם כזה או אחר וכיוצא מזה עיצבו את ״האני״ של היום.
זה היה זיכרון מאוד חזק במשך שנים אך לא חשבתי על התקרית הזו המון זמן.
ואני נוברת ונוברת ופתאום באמצע שום מקום הזיכרון מבליח ומעיף אותי לקיבינימט.
