יש לי נטיה להתחבר לאנשים שתמיד מפחדים לאכזב את האנשים שמולם וכפועל יוצא מזה לא מסוגלים גם אם הם רוצים להחליט על פרידה. על כן, מעולם לא זרקו אותי.
לא שזה משהו להתגאות בו. בכלל. למעשה, הייתי מאוד רוצה שתזרוק אותי לכלבים. כי עד שאני מתפכחת ועושה מעשה, חיים שלמים עוברים.
הרבה שינויים בזמן האחרון. אני מתקשה להבדיל אם אני בחרדה מהשינויים או שבעצם אני לא מקשיבה לעצמי.
הספק לא באמת ספק אבל למה שלא נעשה את זה מעניין.
כבר הרבה זמן שאני מנסה לפרום את הקשר הזה. מה זה מנסה, יוצאת בהצהרות (בעיקר מול עצמי), הבטחות ומה לא. העיקר להשמע רצינית.
בוא נגיד שאם עכשיו קשר כזה היה מציג את עצמו בפניי אני מרגישה בטוחה לומר שהרגליים שלי היו נשארות חזק על הקרקע. אני פשוט לא שם עם כל המשתמע מכך. אבל אתה הכרת אותי בזמן הכי שפל הכי פגיע הכי עצוב. באת כמו מנת סם למי שהייתה עושה הכל בשביל לא להרגיש את החיים בורחים לה מהגוף.
התירוץ הזה של - הוא הכיר אותי אז...
עכשיו זה פשוט לא מתאים בכלל אבל הוא הכיר אותי אז, הוא נכנס הוא בפנים.
היום יש לי יכולת להתנגד. לקום. ללכת.
עשיתי את זה כבר פעם אחת אבל האגו שלו לא הניח לו והוא מצא דרך (שכמובן החמיאה לי נורא) לחזור.
אני חושבת שאני מוכנה לשחרר אותך. את הפנטזיה שאתה מייצג. את החולי והקושי. את השידור החוזר והנשנה של טראומות הילדות.
אבא. ילדה. גבר גדול ממדים על תינוקת מטר וחצי. כזה עם אחריות ומשקל בחיים שיכול הכל אבל בעצם הוא לא כלום.
זה לא שלא ידעתי שאת הטראומות עם אבא אני לא אפתור בדינמיקה עם גבר מבוגר ממני, גבר יפה חזק (בכאילו כן? כוח הסטטוס הוא כוח הסטטוס וגם במיטה המנכ״ל הגדול הופך לחתול מגרגר שמוכר את עצמו וכל מה שהוא מאמין בו בשביל קצת חיבה בשידור חוזר משל עצמו) והכי חשוב גבר בלתי נגיש מכל בחינה אפשרית.
בסדר, שיחקנו את המשחק הזה. בסדר נהנינו. הזדיינו, היינו השחקנים הראשיים בפנטזיה אחד של השני.
אבל די.
איזה תזמון מגעיל.
עוד שלושה ימים יש לך יום הולדת חמישים.
הכי בא לי לכתוב לך כמה למדתי מהקשר איתך. לשלוח לך בקבוק וויסקי יקר למשרד, כן הבקבוק שאתה אוהב במיוחד. אבל כל מה שלא אכתוב יסתיים בזה שאני לא רוצה יותר.
להתכחש לזה עושה אותי חולה.
זה על אש קטנה מאחורי הקלעים אני בכאילו יכולה להתעלם אבל לא בא לי יותר להתעלם.
אתה לא עושה לי טוב.
אין לי כוחות להיות סירת הצלה של אף אחד.
אני מאוד רוצה להיות נאמנה למה שקורה אצלי בפנים ולא להכנס בעצמי חזיתית בכל פעם שאני הולכת נגד מה שאני באמת רוצה.
באמת רוצה ומפחדת.
אז מה הייתי אומרת לעצמי אם הייתי מקשיבה לעצמי מהצד?
הייתי אומרת לעצמי שאני נמצאת שם רק בגלל שאני מפחדת שמישהו כזה מוצלח וחשוב ותוסיפו לזה כל שם תואר אפשרי, יסתכל עלי.
שיש לי מזל שהוא יורק לכיוון שלי. וזה מה שהוא עושה. יורק לכיוון שלי כשהוא צריך שמישהי תכוון לו את האגו לשמים.
כי מה, כל יום את פוגשת טייס? ולא סתם טייס...
אז את נאחזת בפנטזיה וכל קשר בינה למציאות פשוט לא קיים.
אז זהו. שחררי אותו שחררי את עצמך.
בעצם, אל תשחררי את עצמך - תקרבי את עצמך יותר קרוב ותחבקי חזק.
כי אם נראה לך שזכית בפח הזה אז את טועה.
