פתאום נזכרתי בוולנטינה. היא התגוררה בדירת חדר ברחוב פינסקר. לבד.
כששאלתי אותה איפה המשפחה שלה, סיפרה לי שבעלה נפטר ויש לה בן ונכדים אבל בגלל שכלתו לא אוהבת אותה היא כאן בפינסקר. היה לה ראש מלא בשיער לבן וכל יום הייתי עוברת ליד הבית שלה ורואה אותה יושבת במרפסת. לבד.
היא סיפרה לי שהבן שלה מתבייש בה בגלל שהיא לא יהודיה ושלפה שרשרת צלב מהחולצה. מה אני אשמה שאני נוצריה? בעלי היה יהודי, אני לא.
הבן שלי לא מרשה לי ללכת עם הצלב מחוץ לחולצה.
לילה אחד הגעתי למרפסת של וולנטינה אבל היא כבר הייתה במיטה אז התיישבתי במרפסת. חתלתול קטן הופיע משום מקום והתחיל לגרגר ובעודי מלטפת את ראשו הקט הופיע איש. אני זוכרת שהוא היה גבוה, לבש מכנסיים שחורים והתקרב אלי מספיק בשביל שאוכל להריח את הבל פיו שנדף מאלכוהול.
הסתכלתי שמאלה - עמד האיש בפיו הצעה מגונה. הסתכלתי שמאלה- חושך וגדר.
הסתכלתי שוב על האיש - אתה רוצה לבוא אלי הביתה? אני גרה בבניין ליד. הוא הנהן. אמרתי לו בוא איתי. התחלנו ללכת ברחוב. הלכתי לצידו, באיטיות לקחתי את ידו בשלי ואמרתי לו שתכף מגיעים. כשהגענו לבניין ביקשתי ממנו בנימוס שיחכה שניה עד שאפתח את הדלת. הוא היה שיכור כלוט וחשב שעוד שניה הוא יכנס למיטה חמה עם ילדה חמה.
לא בטוח באיזה אומץ הכנסתי את המפתח לדלת. נעלתי אותה והלכתי לישון.
דווקא סיפרתי. סיפרתי לחבר שלי בזמנו - תגובתו: מגיע לך. מי מאכיל חתולים באחת עשרה בלילה?
