לפני 5 שנים. 31 בדצמבר 2018 בשעה 17:47
כשזה מגיע לניתוקים אני הראשונה בתור, אין בעיה לא כותבת לא מתקשרת ובעיקר לא חושבת.
ואז מגיע השלב שבו אני אומרת לעצמי, הרי עדיף ככה. הוא לא טוב בשבילי בלה בלה בלה.
ואז מגיע השלב שבו מה שתפרתי בצורה הכי מהודקת בבטן מתחיל לנזול מהתחת.
אני שונאת כמה שאני צריכה אותך.
אני שונאת שמאז שהכרתי אותך אני צריכה אותך בשביל להגיע אל עצמי.
אני שונאת אותך מניאק זקן.
בעיקר את הבל הפה.
אנחנו כאלה חמוסים חמודים כשאנחנו מזדיינים. משחקים אותה כאלה מגניבים אבל בפועל אנחנו שני חמוסים שאמא שלהם טרפה אותם והם נפגשו בגיהנום של מיצי הקיבה.
עוד מעט צריך לצאת. דרך התחת. אתה מוכן?
(שונאת אותך)
